פרספקטיבה אהובתי

היה נדמה לי אודי שעייפת מהדכאון שלי מהמעגלים החזרתיים האינסופיים האלה שדשים שוב ושוב באותו נושא, שאני לא מתעודדת ולא מתקדמת שאתה רוצה כבר שאלך ולא אשוב עוד כי הרגרסיה שלי יותר מדי מייאשת ומדביקה ונטולת תקווה. כאילו לאנשים נטולי תקווה אין מקום באמת וחשבתי אז להעלם ולא לשוב עוד מתוך איזה פיענוח של הרמזים. יום אחרי קיבלתי את מראת הגוף שהזמנתי. קודם לא ממש היתה מראה בבית החדש. סתם אחת כזו נחבאת עם איכות של הצצות חטופות. ואז קרה משהו. פתאום חזרה לי קצת דמותי לעצמי פתאום קרמתי עור וגידים. לא יכולתי לחוש בעצמי עד אז כי לא ראיתי את עצמי באופן עקבי. לא היתה באמת רפאים. כמה מוזר. כמה עצוב שאני לא חשה בעצמי שאני צריכה כל הזמן עיניים מתבוננות חיצונית. מראת הגוף הסטנדרטית מסתבר לא באמת יכולה להכיל את כל האורך של הגוף כשהיא נשענת בשיפוע על הקיר ולכן צריך להתרחק כדי לראות את השלם. ואני כל הזמן עסוקה בפרטים הקטנים. בפגמים. היתה לי סוג של הארה כזו כי פתאום ראיתי רפאים שלמה ולא מושלמת אבל חיננית גם אם לא חיונית. כי הרגשתי כ"כ זקנה ומתפוררת מבפנים, בדרך לקבר וזה מה שניחשתי שיופיע לפני והופתעתי. כי לפני עמדה אותה נערה דקיקה עם השיער הארוך הפראי שמלווה אותי כל העת כמו איזה עציץ שלא מפסיק לצמוח ותופס יותר נפח ממני, נראית עייפה ומותשת ומיואשת אבל האור מטייל בתוך העיניים לפרקים ולא נשאר. יש לי צלם. ואז היו לי יומיים נפלאים בחיים מחוץ לבית- בעבודה ובלימודים באוניברסיטה. הייתי נורא חיונית ותקשורתית ומלאת רעיונות. שאלת מה כן אודי. קשה לי לומר כי אני כל הזמן צריכה להיות סמוך לארוע כדי לחוש בזה. הטוב לא נספג אצלי ואז נדמה לי מרחוק שזה לא באמת קיים- שזה רק נדמה לי. ולסביבה תמיד נדמה שאני הכי מוצלחת והכי מוכשרת. אני מצטיינת בלימודים ולא יכולה להכיר בזה. אני לא מתאמצת. בהכרה שלי אני נשארת מרושלת דחיינית כרונית, חתרנית, לא קמה בבוקר להרצאות כי תמיד נדמה לי שאני לא מסוגלת. למה נותנים לי כאלה ציונים למה. לא מגיע לי. אני שמחה כמה שניות ומיד בא דכאון נורא או איזו חבלה שאני מסדרת לעצמי בלי להתכוון. אני מצטיינת במקצוע שבחרתי לי והוא כ"כ מתאים לי ואני מחוברת אליו עד כאב- וכל הזמן ההתפעלות שלהם מההצלחה הזו וההקסמות הזו ממני- והאני הייצוגי הזה שאני מפעילה כלפי הסביבה שמקבל את המסרים אבל שוכח להעביר אותם אלי. וכך אני נשארת מרוקנת כבר שנים רבות מהישגים שנתפסים בעיני כגוזמה פראית של הסביבה- שרק מרחיבים את התהום הזו ביני לבין עצמי. אני באמת כזו משהו? איך יתכן? אני חוזרת הביתה והאומללות מתחילה. אני לא רואה את עצמי. אנשים הרבה יותר הוגנים כלפי מאשר אני. לישון עם האויב. תליתי כמה מוביילים- חשבתי שגם אני יכולה להיות אולי מובייל. מצאתי אפילו מקום ראוי. אדם תלוי זה לא מובייל...? בסוף היום קניתי פרחי גרניום, אדמה ואדניות. שתלתי פרחים. לא חשבתי אפילו שלזה אני מסוגלת. אם נמאס לכם ממני פשוט תגידו ואני יכולה להעלם כאילו לא הייתי. רפאים

רפאים, לא בטוחה אם זה מתאים, אבל סיימתי לקרוא אותך והרגשתי מאוד מחוברת.. את מאוד מדברת אליי. לא בטוחה אם זה משנה לך, אבל ככה אני מרגישה. מאוד מדברת אליי. גם העניין עם המראה. מאוד. מקוה להמשיך לפגוש בך פה, כשתרצי.. לילך

הי לילך, מתאים זה בטח וזה שזה נוגע בך זה כן משנה לי... ומראה היא באמת בין ההמצאות הכי עתיקות והכי מוזרות שקיימות וכמה שהיא מביאה צרות- אנחנו היצורים החיים היחידים שמנסים (ויכולים...) לראות את עצמנו מבחוץ. מהרגע שנולדה לנו אפשרות כזו אנחנו עסוקים בה כל העת- בנקודת המבט של האחר, שלא יפתיעו אותנו ככה סתם במקרה. אז אנחנו ראינו את עצמנו קודם ונרד על עצמנו לפני שירדו עלינו. סוג של השרדות אולי...? בכל מקרה מודה לך על הדברים לילך ואם זה בסדר מצידי לשאול- השלום לבריאות המשפחה? להתראות בינתיים רפאים

רפאים, לא בטוחה אם זה מתאים, אבל סיימתי לקרוא אותך והרגשתי מאוד מחוברת.. את מאוד מדברת אליי. לא בטוחה אם זה משנה לך, אבל ככה אני מרגישה. מאוד מדברת אליי. גם העניין עם המראה. מאוד. מקוה להמשיך לפגוש בך פה, כשתרצי.. לילך

יש צבעים על אדן החלון. סגול וכתום.

אצלי אין מראה בבית. על פרנציפ. לא יכולה לפגוש בי, את הביקורת, השיפוטיות, המעגלים המסחררים הללו.. ה'איך זה נראה' 'כי מה יחשבו' ו'מי אני בכלל' ו'מזה הגודל הזה' 'אני כל כך שמנה' רק מראה אחת, קטנה, כזאת שמשקפת את זה שאין לי אפשרות לברוח מהמחראות שאני פוגשת, האנשים שאני רואה שראוים אותי שעוזרים לי לראות את עצמי.. שלא רואים כלום אבל מכוונים אותי בלא משים למה ולמי שאני בורחת ממנו.. (ממנו??) הרחק, אני. אני כיאוטית וגדולה, נשית ועגולה, ואיכשהוא זה לא מסתדר לי עם הדקיקות אליה הייתי שואפת. אני דקיקה בגוף רחוק מדקיק, כולי מנוגדת, מעטה כובש, מעטה חכם, חוסם, אוף. אני הם אומרים. :( סתם, העלית לי מחשבות.. מקווה שלא העמסתי. מבט.. של אל תלכי רפאים יקרה.. ~נילי~

היי נילי... איך היה לך בצפון בחופשה שכ"כ חיכית לה? ספרי... ממש לא העמסת. אני שוקלת ברצינות לאמץ את הרעיון שלך ולהוציא את הרהיט המתעתע הזה מפתח ביתי- אבל אני כנראה איבדתי עד כדי כך תחושת עצמי שעדיף לי כבר לראות את דמותי המיוסרת נשקפת אל מולי- מאשר להרגיש כאילו אני לא קיימת כלל. באמת דילמה. להראות (ולשאת בתוצאות) או לא להיות? לגבי מידות גוף- אני דווקא זוכרת שכל חיי רציתי להשמין כי לא אהבתי את המראה השדוף שספג הרבה ביקורת. היום אני מקבלת את זה לאו בגלל ענינים אסתטיים או אופנתיים אלא משום שזה משקף את מי שאני באמת- איפהשהו תקועה עדיין בגיל ההתבגרות. זה תמיד נראה היה לי פחות בריא וכשהייתי ילדה לא היה לזה בכלל ריטינג גבוה. עשו אפילו ציד מכשפות לילדות רזות במיוחד שהיו צריכות להשקל כל תקופה אצל אחות בית הספר עם המון טענות כלפי האמא המזינה, פלישה לטריטוריה הזו של האכילה ובכלל, באופן אישי אני חושבת שמלאות יותר מחמיאה לאשה. הפרופורציות קצת יצאו בעידן הזה שמשווק אידיאלים כוזבים ומיותרים שאין להם קשר הכרחי לבריאות. תמיד נורא קר לי ואני מוצאת את עצמי דבוקה לרדיאטור כמו איזה חתול שמתחמם על מכסה המנוע. וכל הזמן הסביבה הזו שרוצה להאכיל אותך כאילו חזרת רק הרגע מסומליה. אכן עניין סבוך המראה ויום עוד יגיע ויוציאו אותה אל מחוץ לחוק. תודה נילי, ממש לא העמסת אלא נתת הרבה חומר למחשבה, שלך, רואה אותך כפי שאת את לא צריכה להשתנות (ושולחת לך מראה פנימית שמקרינה את הנשמה על מסך) רפאים

את ממש לא נמאסת!! את כל כך חיונית פה בפורום, שבטח גם את זה את לא מצליחה לראות.. מה שלומך יקירתי? אני תוהה אם לשמוח בשבילך על יומיים נפלאים שהיו לך,(נדמה לי שאת לא מאושרת מהם..) בעיני זה נפלא, אם לוקחים בחשבון את כל הפעילות האינטנסיבית סביבך - עבודה, לימודים, מצוינות (עם או בלי להשקיע), כישורים וכשרונות שמתבטאים גם כאן, ואולי בכל זאת.. לא הכל שחור משחור, או זיפת מזופת. שולחת לך מכאן ימים נפלאים נוספים, עם הרבה אושר בצידם. והכי חשוב - התרחקי (כרגע) ממראות,(כל המראות) - הן לא מוסיפות לך לבריאות.. שלך, גליה.

היי גליה, מה שלומך בעצמך...? עדיין לא שולחת ידייך לפירות גרעיניים...? גרעינים (כאלה שמפצחים) את אוהבת? מקווה שהשאלות הנטורופתיות האלה לא מעצבנות אותך... כן, זו מין הרגשה איומה כזאת של ניכור עצמי ואז נדמה שהכל מנוכר גם בסביבה החיצונית. כשנמאס מעצמך אז נדמה שגם לאחרים נמאס ממך. כשאתה נעלם לעצמך אז נדמה לך שאתה נעלמת גם מטווח הראייה של האחרים. זה מין איזה כוח משחית שמבלבל את המידע על עצמך ועל הקשר שלך עם האחרים בעולם. וזה גורם לבידוד. ואז זה מפתיע אותי שבכלל מגיבים אלי במצבים האלה. הרי אני בכלל לא קיימת. ולא חשובה. לא הייתי ולא אהיה. קשה להסביר, אבל זה בטח קורה במידה זו או אחרת גם לאדם הסביר (שלצערי או לשמחתי אני לא נכללת בקטגוריה זו). גליה, שמחה לשמוע ממך תמיד וכבר ציינתי בפנייך בעבר את מעלותייך וסגולותייך הרבות אבל אני יכולה להזכיר אותן שוב אם גם לך יש ברגעים אלה רגע של שפל ושכחה מי את. פשוט תעדכני (למרות שעושה רושם שיש לך טרמוסטט די תקין...) שוב תודה לך ולהתראות, רפאים

אהלן רפאים, המממ... קראתי את השורות הראשונות שלך וחשבתי דווקא ככה ללכת לכיוון קצת מפתיע, אולי. מצאתי את עצמי שואלת האם העובדה שלא מתייאשים ממישהו משמחת, או גם מבאסת... כי... אם הצלחת לייאש, סימן שהבאת מישהו למצב דומה לשלך, מצב של הזדהות גדולה, והוא איתך באותו מקום, כאילו הייתם חד. לא שאני בטוחה שעוזר לחרדות... בכל אופן, אני מקווה מאד שעדיין, גם במצב כזה אפשר להמשיך קשר קרוב, כשמתוך הכרות אותך, ומן זכרון העבר יודעים שיש עתיד ותקווה וחיוניות. מאמינים בך. וזה מזכיר בסופו של דבר לא להתייאש ממך למרות הכל. מאידך - אם לא ייאשת, סימן שלא השפעת על השני כל-כך, וזה קצת מבאס. כלומר, מבחינה זאת, שהוא זה לא את. אבל מעודד שיש לו, לאחר, כוחות גם להיות קרוב וגם לא להיהרס מ"רעלי הביצה" ולשמור על עצמו. מעציב-משמח להיות שניים נפרדים... גם אנכי תוהה רבות ביכולת לראות את עצמי מבחוץ, וזה מאד מתקשר לי לנושא הנפרדו?ת. לשלישי שיוצר את ההפרדה בין שניים. האבא בתפקיד המפריד בין אמא לתינוק. וזה מוביל אותי בחזרה למשפט שכתבת לי "אבל איכשהו אני לא מצליחה לפעול גם כשאני מבחינה בנורות האזהרה". מוכר... כאילו במצבים מסוימים את עוברת ל MODE שאין לך שליטה בו, ולמרות הידע וההבנות ההסחה מוחלטת... ולדעתי, כן, כאשר החיבור הפנימי למפלצות חזק והתמזגותי, אז באמת קשה להיות עדה לעצמך מבחוץ... חרדה של סיוט. הפרדה מחד. אינטגרציה מאידך. שיהיה לילה טוב וחלומות פז, שלך, סוריקטה

היי לך חתול האגמים... מה שלומך בימים אלה סוריקטה? תמיד כיף לפגוש בך בתוך כל ג'ונגל העצים. אני רוצה להתייחס דווקא למה שכתבת למטה- בהקשר לסוגיית הממון- אבל קודם אולי לנושא הנפרדות- התמזגות כ"כ כאוב. ולגבי ההזדהות עם הנרטיב הפסימיסיטי- אני דווקא מרגישה תבוסה נוראה וחולשה שאין לה גבול כשמאמצים את נקודת המבט הסופנית הזו. התחושה היא כאילו סגרו וחתמו באופן סופי את ארון הקבורה שלי. שלא השאירו מקום לספק. אני צריכה את הדיאלקטיקה המטלטלת הזו- את הידיעה שיש אפשרות נוספת מנוגדת גם אם אני לא בוחרת בה. כי אם גם העיניים החיצוניות רואות את הסוף שאני רואה- אז אין לי יותר במה להלחם. המאבק תם כי אני לא יכולה לבחור יותר. כי תיקפו את האפשרות היחידה (שמבחינתי היא מוות-הינו הוצאת עצמי להורג). ויש בזה אפילו משהו משפיל. כאילו הקוסמוס כולו מצדד בדרך הזו-וזה אומר שאין לי יותר מקום בעולם. וההתמזגות הזו עם התוקפן בתיווך האלגנטי של הדיסוציאציה- היא הפקרת עצמי לחסדי האחר מתוך ידיעה ברורה שמשהו רע עומד לקרות. מתוך איזה רצון להיות מחוסלת באופן סופי אבל מתוך ידיעה שמישהו אחר עשה את זה ולא את. ולכן הצער הרב הזה שלי והאשמה. כאילו הזמנתי את האסון הזה עלי כי לא היתה בי ההתקוממות הזו של אדם נפרד וחי. הצורך בהתמזגות דומה מאוד לצורך במוות ובחדלון. אבל אולי לצד הפנטזיה על ההרס היתה גם פנטזיית תיקון- שיהיו לו את כל התנאים האופטימלים לניצול והוא בכל זאת יסרב. שישיה גם בזה ספק. ואז באמת יעשה התיקון. וזה לא קרה. מאוד הסכמתי עם דברייך על ענינים חומריים ומה שביניהם- ומה שעלה לי באסוציאציות הוא נושא הבחירה. כשיש חוסר מתוך ידיעה שאין שליטה עליו- זה מצב שיכול מאוד להכניס לעגמומיות- ובייחוד במצבים של אובדן- כשיש ירידה בחומר שמשפיע מן הסתם גם על איכות החיים- וכמובן שכמו שאמרת מצב רוח עגמומי משפיע על תפוקת העבודה ולכן גם על החומר. המחקרים האלה שלא לוקחים בחשבון פרמטרים שונים פוסקים כל מיני פסיקות חד משמעיות והופכים לאיזה המנון שאחר כך ודאי יופץ בכל מיני ספרות תרבותיות- וגם לי ממש אין כוח להתמודד עם המסקנות השטחיות האלה... אבל בכל מקרה סוריקטה, רציתי לומר לך שיש בך הון אנושי ותרבותי שלא יוכל לעולם להסחר חליפין עם שום מטבע אחר. סוריקטה מבחינתי את האדם הכי עשיר עלי אדמות- אבל למרות האופוריה שניתזת מבין דבריי על ההעדפת הרוח על פני החומר- אני מאחלת לך גם רווחה חומרית ואם זה בסדר לשלוח- גם את דג זהב אבל בגרסה צנועה יותר שלו. גם אני לא אוהבת ארמונות... סוריקטה רב טוב בלב ובחומר רפאים

הרבה זמן לא הייתי פה , אני מאוד עסוקה, ומה תגידי על זה שכשאני קופצת לביקור אני נכנסת להודעות שלך קודם. מחמיא לך? אני חושבת שאם הייתי מו"לית הייתי מזמינה אותך לכתוב אצלי איזה ספר. אחלה כישרון,שמעת? להפסיק להתבכיין ומייד.

מה שלומך יקירתי...? אכן זמן רב עבר מאז שמענו ממך לאחרונה- אני מקווה שזה מהסיבות הנכונות. אגב, מה שלום הבלגן? האם את צריכה שוב סיוע מרחוק או שאת מצליחה לעצום עינים (או לחילופין לארגן את המרחב בצורה יעילה...?). ודאי שזה מחמיא לי ביקור חגיגי ומלכותי שכזה! הניצבים שומרי הממלכה עומדים זקופים בהקשב, פורסים שטיח אדום לכבודך ואפילו מנגנים איזה קטע דיקסילנד עליז נוסח וודי אלן. ואם העולם מוכן עדיין לקרוא טקסטים מעוננים ומיאשים שכאלה סימן שהוא (העולם והטקסט) לא כ"כ נורא... ובטח שזה כבוד גדול להיות מקושרת למו"לית לעתיד (יש באמת כזה דרקון...?)- אני כבר מרגישה קרובה לצלחת. פתאום הסבל מקבל צורה של מטבעות. אז להתראות בינתיים רויטל ושנזכה לעוד ביקורים מפתיעים ומחממים את הלב שכאלה רפאים (רפ- נשמע לך פחות 'כבד'...??? מרגישה כאילו ירד ממני משא של שלוש אותיות).