אני לא מאמין בחיים

היי אודי, למה שאתם הפסיכולוגים לא תגידו את האמת, העולם לא באמת כזה טוב, זה קרב שאין לו סוף.אתה בונה העולם המטורף שובר, אתה בונה חזק יותר וגם זה נשבר לאט לאט, אבל תמיד יש קושי גם לפני 4000 שנה היה קושי וגם היום, והדבר היחידי שמחזיק אנשים כאן על פני האדמה- זה פשוט סרוטונין בילעדיו אין הנאה, אין עניין ואין מצברוך לבנות שום דבר, כי יותר פשוט לוותר ולחזור לעפר, אני סתם לוקח את כל התרופות האלו שמעלות סרוטונין כמו אחרי סקס...זה פשוט מבחיל. למה לעבוד סתם על אנשים כולנו מזדקנים ומתקמטים ומתכערים ואם הזמן גם הופכים לסינילים, שלא לדבר על בתי אבות שם אנשים כבר לא שולטים על הסוגרים.... אז...לפחות תגידו את האמת.

הי איש, עד שאודי ישיב, אם אפשר, ציטטתי בעבר, ואצטט שוב גם עבורך מספר מילים מהספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" מאת חנה גרין. אציין עוד, שלמיטב הבנתי, אחת ממטרות כתיבת הספר הייתה לגרום לקוראים להתקרב ולהתגבר על, למשל, דעות קדומות הקשורות להבנת עולם המטופלים והטיפולים. הדברים להלן נאמרו על ידי דמות הרופאה הפסיכיאטרית המטפלת שבספר - פיורי (מבוססת על מפגשי המטופלת עם הפסיכואנליטיקאית פרידה פרום רייכמן). = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = "הביטי" אמרה פיורי "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים. מעולם לא הבטחתי לך צדק מוחלט, ומעולם לא הבטחתי לך שלווה או אושר. עזרתי ניתנת לך בכדי שתוכלי להיות חופשייה ללחום למען הדברים האלה. המציאות היחידה שאני מציעה היא אתגר, ולהיות בריאה פירושו להיות חופשייה לקבלו או לא, בכל דרגה שאת מסוגלת. אף פעם איני מבטיחה שקרים, ועולם גן הורדים של השלמות הינו שקר... וגם שעמום". = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = דווקא נראה לי שיש פה יותר גילוי לב ופחות נטיעת תקוות שווא. אבל, חתיכת מכה לפנטזיה. אם תעיין בפורום, תוכל להבחין שאודי הזכיר כאן פעמים מספר את הצניעות, ששמים עליה דגש רב בלימודי הפסיכולוגיה (כך, לפחות, הבנתי מן הדברים שנאמרו). הייתי רוצה להוסיף עוד מילות מפתח כ - סופיו?ת, חלקיו?ת, מגבלו?ת, חולשה, תלות. כולנו פגיעים בהיותנו בני אנוש, וככל שיש בנו הזדהות פנימית עם קולות יהירים נוקשים ועוצמתיים יותר, כך מורכב יותר לקבל את האמירה הזו; ובכל אופן, יש גם כל מיני פגיעות, רציניות יותר או פחות, וגם, כמדומני, לא כולם חיים/מתים באופן בזוי שכזה או בכזו עליבו?ת ומושפלו?ת, לא כולם מאבדים באופן קיצוני את הדיגניטי. גם יש אסונות. ואומרים שקודם כל חיים כי חיים. כי יש יצר כזה. מקווה שיש לו, ליצר החיים איזה כושר להתגבר על יצר המוות וההרס (במידה ןבמגבלות טבעיות ומציאותיות ולפחות לפי שעה). אכן, כשיצר המוות תופס לו "שיגעון גדלות" בתחושה שידו על העליונה, זה לא קל. כנראה שצריך ללמוד להבחין ביופי ולתת נפח ומשקל גם לדברים הטובים, כך שיחול שינוי במצב כף המאזניים והחוויה תהפוך לנסבלת יותר. אולי להצליח כך גם למצוא משמעות לקיום - לדבר המחובר, השלם-אך-לא-מושלם. איך מצליחים להאמין שלא הכל תרמית, הונאה, או פיתיונות פיקטיביים? איך מוותרים על הכעס והנקמה והריגוש העוצמתי שהם נותנים? איך מאפשרים ומפנים מקום גם למשהו רך כמו אהבה, למשל? איך מתקרבים ומתאבלים ומשכינים שלום? איך אוכלים את השלום הזה, שעשוי לעורר חרדות מפני ר?יק? שאלה שאלתית. וקיימת גם איזו בחירה בידינו, רשות נתונה. יש סיבה טובה לקנא במי שאעפי"כ ולמרות הכל מאפשר ומתיר לעצמו גם להנות מספיק ובגלוי, גם להיות במצברוח טוב, ובדר"כ לאהוב את עצמו. ככה כמו שהוא. סוריקטה

אוקי,אז העולם לא גן של ורדים הוא גם לא פיקנייק הוא גם לא כזה שטוף שמש מחייכת ופרחים ופרפרים ציבעונים כמו סדרות לילדים, והדבר הכי חשוב עלי אדמות היא אהבה, הכל ברור ומובן. עכשיו כמה זמן צריך לחכות עד שעוברים לתחנה הבאה לעולם הבא? בסרט/ספר הסוד נאמר שמספיק לרשום כדי שהדברים יקרו אז הינה רשמתי. אני לא מוצא שום פואנטה בעולם הזה אם כל הכבוד, במיוחד אחרי שהבנתי מה סה"כ תפקידו של הסרוטונין. אם יש משהו שאני רוצה...זה לא לרצות יותר- כי לרצות ושעמום גם הם סבל. אני לא מבין למה לא נותנים לנו (האזרחים) להחליט/ולבחור אם לחיות או למות, הרי להגיע לעולם הזה אף אחד לא בחר אבל לפחות לצאת מהעולם הזה אנחנו צריכים להחליט כל עוד אפשר, יש כאלה שהתעייפו.

למה לא נותנים לנו האזרחים הפשוטים להחליט אם להמשיך לחיות או המתת חסד. אתה לא חושב שבחירה בחיים או במוות צריכה להיות בידיים של כל בן אדם, זו זכות השמורה לכל אדם, זה סוג של בחירה חופשית.

אני מרגיש מרומה, בגלל שאני רואה שילדים שבאים לעולם עוטפים אותם בהמון צעצועים מחייכים וסדרות טלוויזיה פירחוניות, כשכל זה לא נכון, העולם האמיתי שלאט לאט יחשפו אותם הרבה יותר מנוכר.