אין

היי אודי היתה לי פגישה נורא לא טובה. ועכשיו אני מרגישה עוד יותר גרוע. בפגישה הייתי במצב נוראי, במצוקה. כל הפגישה רק בכיתי. והיא ניסתה, היא ממש ניסתה, אבל.. לא הצלחתי לדבר איתה. לא יכולתי להגיד מה קורה לי. לא ידעתי מה קורה לי. גם עכשיו אני לא יודעת להסביר. הדבר היחיד שהצלחתי להגיד לה זה "אין לי מה להגיד". ישבתי שם על הריצפה, מקופלת, מחביאה את הפנים בכפות הידיים, בוכה. כל שרציתי באותו זמן היה לפגוע בעצמי. כשיצאתי משם, איך שהיא סגרה את הדלת, פשוט התיישבתי על המדרגות ובכיתי. כל כך בכיתי. עד שהצלחתי בסוף לאסוף את עצמי וללכת משם. כשהגעתי לבית נכנסתי למיטה. והיה לילה קשה. נורא קשה. מה שהכי גרוע בזה, אודי, זה שאני לא יודעת למה אני ככה. אני לא יודעת מה הטריגר שהפיל אותי ככה. ואם אני לא יודעת, איך אני יכולה לדבר איתה? איך היא יכולה לעזור לי? אז זהו.. אני יודעת שהיא לא.. היא אמרה שאני מתקשרת עם עצמי דרך הפגיעה העצמית. היא אמרה שאני מתקשרת גם איתה דרך הפגיעה העצמית. ואני.. אני לא יודעת אחרת. אין לי כח לאחרת. עייפתי מהכל. בעיקר מעצמי. עייפתי מהכאב הזה. אבל הוא לא מרפה. פשוט לא מרפה. אני צריכה אותה, אבל אני לא יודעת מה להגיד לה. אני לא יכולה להגיד לה. ואני נשארת לגמרי לבד. וזה עוד יותר כואב. שיר

במקום להגיד לה שאני צריכה אותה, אמרתי לה שאני לא צריכה אותה ולא רוצה. אני יודעת שנפלתי שוב לבור השחור העמוק הצר והכי חשוך שיש. זה הבית של המפלצת. נעה בין נסיון לפגוע לנסיון לא לפגוע בעצמי וזה גורם לתחושות ורגשות עוד יותר קשים. לא מוצאת את ההקלה שבאה אחרי הפגיעה.את היכולת לחזור לנשום. את הרגיעה. במקום זה הכל גועש בתוכי, מסתחרר, נערם, מציף. המפלצת כאן. במלוא עצמתה, גודלה. יודעת בראש ויודעת בנפש שהמוות הוא הפתרון הכי טוב ונכון לי. יודעת שאני צריכה למות. ידיעה פשוטה. אמיתית. כנה. אני צריכה למות. שונאת את אותי. מתעבת. מפלצת.