אין
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
אודי.. שבוע שעבר היה אחד הקשים שעברו עלי. ובימים האלה היא באמת היתה איתי, החזיקה אותי ועזרה לי להחזיק את עצמי.. עד כמה שאפשר היה.. לפחות ניסינו.. ואני מצטערת על זה אודי, אני כל כך מצטערת שנתתי לה להיות איתי ולהחזיק אותי. אני מצטערת כי.. מסתבר שזה התיש אותה.. כנראה לגמרי.. ולא, היא לא אמרה לי בפירוש.. אבל היא אמרה שהשבוע הזה היה בטח מתיש גם לי.. מה שאומר שזה היה מתיש בשבילה.. מטריף אותי שהיא לא אמרה לי שקשה לה מידי איתי. שאני מתישה אותה. מטריף אותי יותר, שהיא כל הזמן חזרה ואמרה שהיא פה.. ושזה בסדר שאתקשר ושנדבר. אם היה לה קשה ומתיש ורע, למה היא לא אמרה לי בזמן אמת?.. למה היא אפשרה לי להמשיך להתיש אותה? חיכיתי לפגישה, רציתי ללכת לפגישה. עשיתי מאמצים אדירים כדי ללכת, הוצאתי את כל האנרגיות שגם ככה לא היו לי, כדי להגיע לפגישה איתה. וזה נשמע אולי מפגר ודפוק, אבל כשנמצאים במצב רגשי כל כך דפוק, אז כל פעולה דורשת המון מאמצים והמון אנרגיות. והיא ראתה, היא ראתה לפי איך שנכנסתי.. והיא גם שאלה.. אם המצב הפיזי שלי כל כך רע, אם אני כל כך חלשה כמו שאני נראית.. והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו כרגע זה כמה חבל שכל כך התאמצתי והלכתי. מצטערת שלא נשארתי בבית במיטה. הייתי שם אולי רבע שעה, בפגישה.. ואז הלכתי.. כי הבנתי כמה בעצם התשתי אותה ועשיתי לה רע במהלך השבוע. וגם בגלל שהיא דורשת ממני משהו שאני לא יכולה ולא רוצה. היא דובקת בשיטת ה- DBT והיא רוצה שאתחייב להתכוון לא לפגוע בעצמי. ואני מתנגדת, כל כולי מתנגד. הגוף שלי מתנגד יחד עם הנפש. לא רוצה את השיטה הזו, לא רוצה את הטיפול הזה. היא יודעת שאני לא רוצה כי אמרתי לה. רוצה שתחזיר לי את מה שהיה לפני זה. שתחזיר לי את הטיפול המוכר והרגיל שלי. אבל היא מתעקשת. היא אומרת שהיא לא מוכנה לטפל בגוויה או במתה. או מה שזה לא יהיה. אני מרגישה נורא. ואני אפילו לא מצליחה לבכות. לא יודעת איזה שריר יש לי שם שמחזיק את הדמעות חזק חזק ולא נותן להן לצאת, לרדת, לשטוף. אני מייסרת את עצמי במחשבות על כמה אני מפלצתית ורעה על מה שהעברתי אותה איתי ובגללי. על שהתשתי אותה. על שלקחתי ולקחתי ולקחתי ממנה. ואז מתחילים כל הרגשות והתחושות של המפלצת לעלות ולהציף. אני חושבת שהיא מתעקשת על שיטת הטיפול הזו כי היא יודעת שאני מתנגדת וכנראה זאת הדרך שלה לגרום לי ללכת ממנה ומהטיפול. והיא אפילו לא התקשרה. לא התקשרה למרות שיצאתי מהפגישה אחרי זמן קצר, למרות שהיא יודעת שאני אובדנית במיוחד, למרות שהיא יודעת שאלה ימים שאני מוצפת יותר מהרגיל, למרות שהיא יודעת שבמשך השבוע לא הצלחתי לצאת מהבית בכלל, מלבד הפגישה איתה.. שמסתבר שזו היתה טעות רצינית. היא לא התקשרה במקום שבד"כ היא כן מתקשרת בו.. אז הגענו למקום של "או או" או הטיפול שהיא רוצה, או בכלל לא. וכשהחלטתי שאני לא רוצה את הטיפול שהיא מציעה, כנראה "בחרתי" ב- לא. :(
שיר יקרה, את לא מכירה אותי אבל אני קוראת אותך כאן כבר ה-מ-ו-ן זמן. היום לא יכולתי לראות את ההודעה שלך לבד שם בראש הדף כלכך הרבה שעות. אני רוצה לשלוח לך כמה מילים. אני מאוד שמחה שנתת לה להיות איתך. אני יודעת שקשה לראות את זה עכשיו כשאת מרגישה כלכך אשמה אבל בדיוק בשביל זה היא שם. בשביל להחזיק כשאת לא יכולה להחזיק בעצמך. ואני חושבת כמוה שזה מאוד בסדר... שזה חשוב שאת נשענת עליה. מהנסיון האישי שלי אני יודעת שבונים אותן מאוד חזקות, את המטפלות שלנו. לא כלכך מהר הן נהייות מותשות. ולראייה - היא אמרה לך בעצמה. שתמשיכי להתקשר. שזה בסדר. אל תשכחי את זה. היא מוכיחה לך שוב ושוב שהיא באמת שם בשבילך. ושאכפת לך מאוד. רק תראי כמה היא מתעקשת עלייך. ואני רוצה להגיד לך עוד משהו. אני מאוד מזדהה עם תחושת ה-שחור/לבן הזו, המחשבה הזו שאו שאני מסכימה למה שהיא רוצה - או שהיא עוזבת אותי. ובכל זאת, אולי תנסי לקחת צעד אחורה ולשאול את עצמך אם זה באמת המצב? אם היא באמת מציבה לך אולטימטום כזה? ההרגשה שלי היא שהיא ממש לא תוותר עלייך בכזו קלות. יש סיכוי שאת יכולה לרכך את החוצץ הזה בין שתי האפשרויות? יכול להיות שהיא רק מציעה לך הצעה? שיר יקרה מאוד, אני מקווה בכל ליבי שתחושי הקלה בקרוב. ואני רוצה להגיד לך שמגיע לך שמישהו יהיה שם בשבילך. מגיע לך ואת שווה את זה ואני מקווה שיום אחד את תדעי את זה בעצמך. שיהיה לך לילה טוב ושקט, סיון
סיון.. קודם כל, תודה רבה על התגובה.. ריגשת אותי מאוד.. מרגיש לי שאני מעיקה יותר מידי עם ההודעות שלי.. שנמאס לקרוא אותי.. ש.. הרבה דברים.. וההודעה שלך נתנה לי קצת אוויר.. והקלה.. (לא יודעת אם זו בדיוק המילה הנכונה, אבל היא הכי קרובה למה שחיפשתי..). מודה שהיה לי קצת קשה לקרוא ואולי לקבל את המילים האכפתיות והחמות שלך אלי, כי מרגישה שלא מגיע לי באמת.. אני חושבת- אני יודעת, שאת צודקת.. שבונים אותן (וכנראה גם אותם נכון אודי?) מאוד חזקות.. אני יודעת שהיא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי להחזיק אותי, אני יודעת שהיא תתן את כל הכוחות שלה כדי לעזור לי.. ואולי גם תגיד לי שזה בסדר להתקשר למרות שזה מתיש אותה?.. אבל.. קשה לי מאוד מאוד המחשבה שהתשתי אותה.. כי להתיש אותה זה כמו לפגוע בה.. לא?.. אני יודעת שהיא עושה את זה מתוך רצון ואכפתיות, אני אפילו יודעת ומרגישה שהיא באמת אוהבת אותי (אני לחלוטין לא מצליחה להבין למה ואיך, אבל..) ולכן היא תעשה בשבילי המון.. אולי יותר מידי.. יותר ממה שבאמת נכון לה?.. אני מפחדת שיימאס לה ממני בסוף.. שכל כך קשה לה איתי, שבסוף היא פשוט תוותר.. תרים ידיים.. תגיד שהיא לא יכולה איתי יותר.. אני מפחדת שפתאום היא תבין שהתשתי אותה בצורה כזו שהיא לא מוכנה להמשיך איתי ככה.. את צודקת סיון, היא כנראה לא מוותרת עלי או תוותר עלי בקלות.. היא אמרה שהיא לא הציבה לי אולטימטום.. האמת היא שאני מוכנה להישבע שאני עדיין שומעת שם אולטימטום, אבל היא טוענת שאין שם.. ואני יודעת שיתכן ומשהו בי מפרש אותה לא נכון.. כי אני באמת מאמינה בה ומאמינה לה.. אבל זה בהחלט לא מצב שהיא רק מציעה לי.. זה הרבה יותר מרק הצעה.. והמצב הזה קשה לי.. כי יש בלבול נוראי בתוכי.. לגבי מה שקורה או לא קורה עכשיו בטיפול.. וזה חוסר שליטה איום ונורא, ואני.. בין כל הבעיות והשריטות שיש לי, נמצא גם עניין השליטה.. החיים ב"שחור/לבן" לפעמים מאוד פשוטים, אבל לפעמים הם נורא מכאיבים, מסבכים, מקשים... ושוב, תודה לך ששלחת אלי את המילים שלך.. הכל כך משמעותיות.. היה לי חשוב לקרוא אותך.. זה נתן לי המון.. מקווה שיהיה לך המשך שבוע טוב, שיר
שיר יקרה, טוב שנתת לה, ואל תפחדי שהתשת אותה (כלומר, מותר לך לפחד, בוודאי, אבל שזה לא יניס אותך וישבלל אותך...). היא שם בשבילך, כך נשמע. ואת - תעבירי אותה את כל מדורי הגהינום שאת יודעת, והיא עדיין תהיה שם בשבילך. היא נשמעת איתנה וחזקה ולא נכנעת לתחנונייך לחזוק למתכונת הקודמת. וכל זה כדי לשמור עלייך. DBT נחשב כטיפול עם קבלות. היא עושה את חלקה - אבל גם עלייך לעשות את חלקך. עשי את הבחירה הנכונה לך, מתוך מה שיקדם אותך ולא מתוך המאבק וההתנגדות גרידא. והעיקר - שתחיי בשלום עם כל בחירה שתבחרי. אודי
אודי, קודם כל והכי חשוב - תודה לך.. באמת תודה... איך שקלעת.. ותודה שאמרת.. טוב שאמרת.. זה הניס אותי, זה שיבלל אותי.. אלה היו ימים שלא משנה מה הרגשתי, חשבתי או רציתי, לא יצרתי איתה קשר בכלל.. גם לא הלכתי לפגישה שהיתה.. זאת אומרת, בהתחלה לא הלכתי.. אבל אז היא התקשרה, כשהיא ראתה שאני לא מגיעה, ובסוף הגעתי לשם.. באיחור.. אבל.. נפגשנו.. כשמטפל אומר שזה בסדר לתת להיות איתי ובשבילי.. שגם אם עשיתי לה חיים קשים והתשתי אותה זה בסדר.. זה באמת באמת באמת עוזר.. זה מרגיש כמו מין "קבלת אישור" שלא עשיתי משהו כל כך נורא ואיום שהוא בלתי נסלח... לפעמים אני צריכה שמישהו מבחוץ קצת יזכיר לי, שהיא תהיה שם בשבילי גם כשאני מפלצת.. אני מאוד מבולבלת אודי, אני מרגישה שאני לא מצליחה להבין אותה, את הכוונה שלה, את הרצון שלה.. מצד אחד היא אומרת שאני צריכה להתחייב להתכוון להפחית פגיעה בעצמי. שבלי ההתחייבות שלי להתכווננות, אי אפשר להמשיך בטיפול, אי אפשר לטפל בי. מצד שני היא אומרת שהיא לא מתנה את הטיפול בהתחייבות הזו. אני גם ממש לא מבינה מה זה אומר להתכוון לא לפגוע בעצמי.. מה זה אומר ת'כלס? איך זה אמור לבוא לידי ביטוי?.. כי כשאמרתי לה שאני לא יכולה להתחייב למשהו שאני לא יכולה לעמוד בו, היא אמרה שזה ממש לא אומר שאני מתחייבת להפסיק את הפגיעה, שזה לא אומר שמעכשיו אני לא אפגע בעצמי יותר.. אז אודי, מה זה כן אומר?.. אני גם ככה מרגישה כל כך טיפשה, והמצב הזה גורם לי להרגיש עוד יותר מטומטמת. והבלבול ממש גדול. זה כאילו ש.. "הכל מסתחרר כמו סוסים דוהרים בתוך חדר.." אני אגלה לך סוד אודי, אני רוצה להפחית את הפגיעה העצמית.. אני באמת רוצה.. אבל זה משהו שהוא.. הוא הרבה פעמים מעבר לרצון.. ולא פעם התחייבתי ביני לבין עצמי שאני אנסה הכי שאני יכולה יותר לא לפגוע בעצמי.. אבל.. מילים והבטחות זה דבר אחד.. ומעשים זה דבר אחר לגמרי.. אני חושבת אודי.. ש.. מי שלא נמצא שם, לא באמת מבין איך הדברים עובדים בתוך הנפש כשמגיעים למצב של רצון או צורך בפגיעה עצמית.. ואני חושבת ש.. הכאב מהכישלון לא להצליח לא לפגוע, והייאוש, והתסכול.. הם התמודדות בכלל לא פשוטה בפני עצמה.. שיר
קוראת, ורק מחבקת בשקט. שרית
לא יודעת מה קורה, אבל זה מעיף אותי כל הזמן... שרית, כתבתי לך הודעה.. ולקראת הסוף שוב העיף אותי.. מנסה שוב.. שרית, אני קוראת אותך כל הזמן.. והלב נשבר מהכאב.. זה פשוט כואב מידי.. לפעמים אני עומדת מול המילים שלך, לא יודעת איך ומה להגיד.. אז.. מנצלת את התגובה כאן כדי להגיד לך, שתדעי.. שאני איתך.. תמיד.. קוראת, עוקבת, כואבת, מחבקת.. מקווה שיבואו ימים קלים יותר.. שהאוויר יוכל להיכנס ולצאת מבלי לשרוט את הבפנוכו כל כך חזק.. יודעת כמה זה כואב, יודעת כמה קשה.. בחיי שמבינה... תשמרי עלייך, טוב?.. אני יודעת שבסוף יהיה בסדר, באמת.. שיר
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
