גבולות, אנונימיות של המטפל והאינטרנט

הי אודי , הי לכולם בעבר היה כאן שירשור שעסק בנושא של הגבולות של המטפלים והרצון של מטופלים לדעת עליהם יותר (אודי, אני חושבת שאמרת שתתיחס אליו ואני לא זוכרת אם בסוף כתבת עליו). הנה קישור לשירשור: http://www.doctors.co.il/xRF-0,xFF-Read,xFI-6,xFT-800113,xFP-800771,m-Doctors,a-Forums.html#800771_800113 יש הרבה חיכוכים ביני לבין הפסיכולוגית סביב נושא זה, ואשמח לשמוע את דעתך אודי וגם את דעתם של חברי הפורום. המטפלת שלי מאד אנונימית, ואינה מוכנה לספר לי אפילו מה גילה או מצבה המשפחתי (האם זה לא מוגזם?), והיתה תקרית שבה חיפשתי את השם של הפסיכולוגית בגוגל ומצאתי כל מיני פריטי מידע שקשורים אליה ואל משפחתה באינטרנט, סיפרתי לה על זה בדרך אגב (לא חשבתי שזה אישיו כל כך רציני כיוון שזה הופיע באינטרנט), והיא מאד כעסה עלי ודרשה שלא אעקוב אחר המידע שמופיע שם כיוון שהיא לא מכניסה את המידע לשם אלא בני משפחה שלה ולכן אין לה שליטה על כך. קשה לי הדרישה שלה. וקשה לי הכעס שלה. והייתי רוצה לשמוע את דעתכם, האם היא מגזימה או שאני עוברת את הגבול. האם בעידן של המידע שקיים ברשת, כשתמונות של כולנו נמצאות בכל אתר בפייסבוק בכלל בלי ידיעתנו, בקשה כזאת היא לגיטימית, כאילו מבקשת ממני לעצום את עיני אל מול שלט חוצות שעומד לפני. אשמח לשמוע את דעתכם. תודה דליה

הי, אני באמת זוכרת את הדיון בנושא ההוא, אני אומנם לא מטופלת, אבל כמי שמתבוננת מהצד אני די מסכימה אתך שהיום הכל גלוי וידוע ופרוץ,והאנפורמציה על מטפלים זמינה לכל דכפין, לא כל כך ברורים לי המניעים שלה לרצות ולהשאר באנונימיותה, כשהיא מודעת לעובדה שפרטים אישיים שלה מוצגים ברשת, וזה לא משנה אם זה נעשה ביוזמתה, או ביוזמתם של אחרים.ומן הסתם היא גם מניחה שהמטופלים שלה לא יוותרו על הדחף הסקרני לדלות עליה פרטים, כך שאני גם לא מצליחה להבין על מה הכעס.והאמת - נשמע לי די קטנוני. אני גם לא כ"כ מבינה למה היית צריכה לספר לה שבדקת עליה פרטים,מבחינה טיפולית זה בטח לא מעלה או מוריד. (ואולי דוקא כן?) לא יודעת, גליה.

הי גליה, הי אודי תודה על התשובות סיפרתי לה כיוון שהחיפוש בשבילי התלווה בתחושת אשמה, שאני רוצה לדעת עליה והיא לא רוצה לספר לי וגיליתי בדרך האחורית, קצת במרמה. ואני חושבת שלקשר ביני לבינה זה היה חשוב שאני לא אסתיר את זה, זה היה עושה רק רע לטיפול. אבל אני מודה לך על הדברים שלך, לפעמים בתוך המציאות הזאת עם החוקים הלפעמים מאד משונים האלו של הטיפול אני מרגישה שמשהו בי לא בסדר, "הם" אומרים שאני לא מקבלת גבולות, ואני מרגישה שאני הולכת על קצות האצבעות, כל כך נזהרת, לא עושה שום דבר שיכול להחשב כפוגע וכל רחש שלי על קצות האצבעות נתפס על ידה כמעט כאילו פתחתי דיסקוטק מתחת לבית שלה. אני לא מתכוון לחדור לפרטיות ולהפריע ובעיניה המעשים שלי כל כך נוראיים, שאני כבר לא יודעת אם אני באמת כל כך נוראית. (עוד דוגמא,למשל, היא גם לא רצתה שאדע היכן היא גרה וכעסה שפעם אחת חלפתי על פני הבית שלה, בלי לעצור בלי לרדת מהרכב, רק כדי לקבל איזשהו רושם מבחוץ, גם את הכתובת מצאתי באינטרנט, וזה לא שהסתובבתי שעה מתחת לבית שלה או שדפקתי בדלת או שעצרתי שכנים לשאול עליה, רק חלפתי, וזה הכעיס אותה מאד). אז תודה גליה, שאת עוזרת לי קצת להסתכל על הדברים מבחוץ, ואולי קצת להרגיש שאני לא כזו חודרנית פוגענית מטרידה כמו שהיא מרגישה שאני... עצוב לי שנדמה לי שאני אעזוב אותה (אם היא לא כבר עזבה אותי...) דליה

היי דליה, חזרתי וקראתי את השרשור שצירפת להודעה, וגם את מה שאודי ענה לך כאן. אני חושבת שחשוב שתפתחי מולה את הקושי שלך עם התגובה שלה. חשוב שתדברי איתה על התחושה שלך שהיא כועסת, ותסבירי לה את הרצון שלך במידע (שלדעתי הוא כל כך טבעי ונכון והגיוני). אני חושבת שבאופן די אוניברסלי, הרבה יותר קל לנו להרגיש בנוח ולהיפתח לאנשים כשאנחנו יודעים גם קצת עליהם, ולא כשהקשר לחלוטין חד צדדי מבחינת זרימת הידע. לפני זמן מה התוודתי גם אני בפני המטפלת על הרבה מאוד דברים שאני יודעת, וזה עשה רק טוב לטיפול. גם השתחררתי מתחושת האשמה והסוד שנכח איתנו בחדר, וגם הצלחתי קצת ללמוד על ההתנהלות שלי בתוך קשר, ועל היכולת לטעות ושיסלחו לי. אף אחד חוץ ממך לא יכול להחליט מה לעשות עם הסיטואציה. המטפלת שלי גם מספרת לי מידי פעם על עצמה, ואני באמת לא יודעת אם הייתי מסתדרת עם מטפל שלא היה מוכן לספר לי כלום. אני כן חושבת שהדרישה שלה כלפייך שלא תסתכלי באינטרנט היא לא מציאותית ולא הוגנת. המידע שם, והיא צריכה עכשיו למצוא דרך להתמודד עם זה. אני באמת מקווה שתצליחו ליצור שיחה מעמיקה סביב הנושא הזה, ובאמת לדבר על הצורך, הרצון, והמימוש (או אי המימוש) בלי שתרגישי מותקפת. אשמח לשמוע איך הולך... נועם

הי נועם את יודעת, כשאני קוראת אותך (לא רק עכשיו, גם בהרבה הודעות ישנות) הדברים שלך נשמעים לי כל כך חכמים, מאוזנים, בריאים ומדוייקים. ותמיד חשבתי שהמקרה שלי הוא מקרה של "she can talk the talk but she can’t walk the walk ", כלומר, שתמיד חשבתי שאני יודעת מה נכון אבל לא מצליחה ליישם. אבל את יודעת, שלא נדמה לי שהפעם זה המקרה. אני קוראת את הדברים שלך ונדמה לי שעוד לפני שכתבת אותם כבר יישמתי אותם שוב ושוב ושוב. כל כך הרבה כבר פתחתי מולה את התסכול, את חוסר היכולת שלי להסתדר בתוך המרחב הכל כך מצומצם שהיא משאירה לי, וכל כך הרבה ניסיתי לקבל את הצורך שלה לשמור לעצמה את כל האינפורמציה שנחשבת אישית בעיניה. אני גם , כמותך, מספרת לה מה שאני יודעת וגם מה שאני מנסה לברר ואיך שאני מנסה לברר, אני חושבת שזה חשוב שאני מספרת לה, כי לא הייתי יכולה להיות איתה בלי לספר, אבל באופן פרדוקסלי גם זה שסיפרתי כנראה יגרום שלא אוכל להמשיך להיות איתה. ויש את הקול הפנימי שאומר שצריך להמשיך להשאר ולהמשיך להתעקש... כי אני בד"כ מהבורחים, אבל אולי כמו בזוגיות שיכול להיות שלב שבודקים אם אפשר לחיות ולהסתדר גם עם החלקים שלא כל כך מתאימים לנו באחר, ויש שלב שבו מבינים שהתהום גדולה מדי מכדי שניתן יהיה לגשר עליה, אולי זה אותו דבר גם כאן. אולי למרות כל מה שכבר עברנו ביחד, מטופלת כמוני שצריכה לדעת בלי סוף, לא יכולה להיות עם מטפלת שרוצה שהלא ידוע ישאר אינסופי. אולי כמה שאני אדבר על הקושי שלי עם זה, אני אף פעם לא אצליח לחיות בשלום עם הגבולות שלה. שלא לדבר על הכעס שלה עלי, שהוא בכלל חוויה נוראית ): מה שלא יהיה, זו תקופה די קשה, אז תודה שאת כאן (-: דליה