נפגשנו אחרי 3 חודשים.

בוקר טוב אודי. ביום שישי נפגשנו. היא נתנה לי נשיקה כשראתה אותי בדלת ואמרה "עכשיו אפשר.." חייכתי במבוכה וקפאתי במקום. אח"כ נכנסנו לחדר וכאילו לא הייתי שם. ריחפתי קצת, דיברתי ברצף על אוטומט, הזמן נגמר. לא בכי, לא צחוק, לא עומק, כלום. רק סיפרתי עובדות. והלכתי. ירדתי במדרגות שלה ומיהרתי לברוח משם. ישר התקשרתי לחבר כדי להסיח דעתי, כבר הכנתי את השיר הבא באוטו שיתנגן מיד איך שאדליק את האוטו. ונסעתי. מוזר לי. תחושה מוזרה. לא התחברתי אליה פתאום, אולי אין לי צורך בה כבעבר? ז"א פחות תחושת תלות. אני מרגישה שעזבתי את הקן. אני עדיין אמשיך ללכת אליה, כי אני צריכה להתייעץ. אבל כעת עם החבר המדהים החדש שלי שתפס כל פינה בליבי ובנשמתי עוזר לי להתגבר .. הוא רגיש וחכם בצורה יוצאת דופן. פשוט מ-ד-ה-י-ם ! השאלה היא האם זוהי סוג של הדחקה? מעין מנגנון הגנה שכזה? ואני אוהבת אותה, כן.. אבל משהו באימון ביננו השתבש לי. אני מרגישה כאילו וזה לא יחזור להיות אותו הדבר לעולם.. ואולי רק בגלל שהיתה זו פגישה ראשונה??? מהי דעתך לכל דבריי??? תודה!!! ויום נעים..

הי רונה, לפעמים במהלכם של חופשים/פרידות קורה שנתפסים לאשליה של ההרגשה שמסתדרים כמעט בלעדי המטפל/ת, כמעט מבטלים את הצורך והזדקקות אליו/ה. בעיניי, זה מתעצם על אחת כמה וכמה כשהחופשים ארוכים כל-כך, ובתוך קשר שהורגשה בו תלות גדולה, קשר בו הפרידה הזמנית הייתה רווית כעסים. ככל שאני מבינה, עפי"ר, זה לא סתם, אז נראה לי שצריך לשים לב ולבדוק. ואת יודעת, נדמה לי שאפשר לראות גם אצל משתתפים שונים בפורום, שהרבה מחשבות בסגנון של 'הפסקת טיפול' צצות לאחר חידוש פגישות (אפילו אם הייתה בדרך הפוגה זמנית קצרה בלבד). חוצמזה, שבדר"כ, ככל שאני יודעת, משתדלים מאד לא להפסיק טיפולים בסמוך או מייד אחרי חופש, גם אם זו החלטה שתתקבל בסופו של דבר. טוב, אבל לא מפסיקים בכלל... אני שמחה שאת יודעת שאת עוד צריכה אותה. להשתמש בה. ועוד משהו - נראה לי חשוב שתעבדו ביחד על החזקה של שני קשרים משמעותיים במקביל. גם עם הבחור המקסים וגם עם המטפלת הטובה. ושוב תודה חמה מקרב לב על המילים המושקעות והעדינות שבעץ למטה, סוריקטה