ובעצם למה לא דלעת?

לאודי ולכל הנשמות הטובות המשוטטות כאן בפורום, כבר זמן רב מנסה לפתור את עניין המגורים. אך עניין התעבורה מסבך את העסק עוד יותר. מצמצם אפשרויות. צריך גישה נוחה. ואז חשבתי לעצמי מדוע לא לשלב את שני האלמנטים יחדיו- בית ומכונית? קראוון- איך לא חשבתי על זה קודם! כל השנים לקחתי את העבודה הביתה ואילו עתה אני יכולה לקחת את ההביתה לעבודה. בחצרי האפורה ניצבת מזה כמה שבועות דלעת. דלעת שאין לה הופכין. מדוע זה לא להפכה לכלי תחבורה אורגני? לקראוון אורגני? אבל הדלעת עודנה עומדת במקומה. איננה זזה. מכיוון שאני נטולת מושגים טכנולוגים בסיסיים הלכתי לשאול בעצתו של הירקן. הנ"ל טען שיש לה את כל הפוטנציאל לנוע, לא מבין גדול במכונאות רכב, טען שאולי שנת הבצורת נתנה בה את אותותיה, אבל יעץ לי על כל מקרה להחליף את הקרבורטור ולפנות למשרד התחבורה שם ודאי ידעו להפנות אותי לאגף הנכון. ואני שואלת מה זה קרבורטור, ואיפה לעזאזל אני אמצא אותו אצל הדלעת הזו...? החלטתי בכל מקרה לשלוח מכתב למשרד התחבורה שענה לי בזו הלשון: "רפאים יקרה, בתקופה זו שוקד רבות משרד התחבורה על השקת ירקות ככלי תחבורה אורגנים כהתפתחות חשובה במילניום הנוכחי ובשיתוף מלא עם המשרד לאיכות הסביבה. אף אל פי כן נראה שהמודל המצוי ברשותך איננו נכלל עדיין בסל האפשרויות של הטכנולוגיות המתקדמות ועל כן לא נוכל לסייע לך בשלב זה. אנו ממליצים לך בכל מקרה לראות פסיכיאטר". כמובן שיצאתי מיואשת מכל הסיפור. אך גם הרהרתי שוב בדבריהם. עכשיו אני שואלת למה הכוונה ב"לראות פסיכיאטר"? האם מספיק להתבונן בתמונתו כאיקונה כפי שמתבוננים בדמותו של ישו הצלוב או לחילופין הרב אבו חצירה? האם בעצם הפרקטיקה הזו מושג המזור המתבקש? פתחתי ספר טלפונים ויצרתי קשר עם פסיכיאטר שנראה רציני מתוך הכתוב. התרשמתי מהריבוע הכתוב ומהיכולות הרבות המיוחסות לו. כבר בשיחת הטלפון שאלתי אותו אם יוכל לשלוח לי תמונה שלו במייל. הוא צחק בגלים ואמר "תמונה???, במייל??? אני לא נוהג לשלוח תמונות במייל. את רוצה, נקבע פגישה." "כמה עולה פגישה?" שאלתי. " 500 שקל" . "500 שקל לתמונה?" תמהתי, "תמונת פפרצי עולה פחות!" תמהתי. הוא המשיך: "רק שבר רפאלי לא סיימה בי"ס לרפואה ואני כן". החלטתי לבלוע את הצפרדע הזו- בכל זאת הדלעת שלי עדיין לא נעה. לפגישה באתי מצויידת במצלמה. קיבל אותי בכניסה אדם מוזר שראשו מזכיר מאוד את ראש הדלעת שלי. נראה היה שכמעט קרא אותי כי מייד אמר בעונג מסויים: "רק הראש אורגני, אבל הנשמה, הנשמה, הנשמה (בעודו טופח בחוזקה על חזהו)- הנשמה מסיליקון. אבל תודי שזה נראה אמיתי לגמרי!" עניתי שלרגע באמת השתכנעתי. לא ידעתי מה הפרוצדורה ומתי יתרחש אקט הצילום. נראה היה שהתסריט קבוע מראש. "שבי!" הוא פקד עלי. ישבתי. הוא ישב עם גליונות מרפרפים וכתב בקצב קלדנית ממושמעת ומיומנת. הרבה מילים נכתבו שם הרבה מעבר למה שאמרתי. "שם!" פנה אלי. "רפאים". "למה רפאים?" "כי אין בי רוח". "אכן מקרה קשה של ניהליזם כרוני..." הרהר בינו לבין עצמו "טראגי, באמת טראגי..." אחרי שלקח ממני קורות חיים מלידתי ועד למותי שאל במתיקות: "אז איך אוכל לעזור לך?" "הדלעת, הדלעת שלי לא נוסעת". הוא הציץ בי בחשדנות והחל להפטיר כאילו חצי מדבר לעצמו וחצי אלי: "את לא המקרה הראשון שמגיע אלי שמדמה דלעת לכלי רכב. סינדרלה, שמעת את השם? אז אותה ידוענית סבלה למעשה ממה שנקרא פסיכוזה דלוזיונאלית המאפיינת נשים בעידן הפרה- פמיניסטי הנכנעות לקולוניאליזם של הפטריה הפטריארכלית. (אבל בינינו... מה היינו בלעדיכן הא...?) מה שהצעתי לאותה סינדרלה זה להתיק את השיעבוד מאתנו הגברים לתרופה אנטי- פסיכוטית. ואת יודעת איפה היא היום אותה סינדרלה?" "איפה?" שאלתי. "חקלאית אורגנית בצפון הגליל" "ומה היא מגדלת לדעתך?" "דלעות??, שאלתי" "גם, אבל לא רק. גם בטטה, גזר... פיתחה בעצם אובססיה לכל מה שכתום". הגיע רגע הצילום. עשה לי פוזות שונות, רגל על רגל, פרצוף מהוהר, פרצוף קשוב, פרצוף משתתף בצערך, טען שפה האור נופל טוב יותר על פניו, וזה הצד הפחות טוב שלו וכו', תוך כדי אמר שגם מטפלים הם סוג של סלב. לשאלתי בפני מי הם מופיעים אמר "בהרצאות, בקליניקה בפניכן, מטופלות שבריריות והיסטריות המחפשות את דמות האב הארכאי. להיות אלוהים ל-45 דקות ביום. אה?? תארי לך מה זה. אפילו אלהים בטוח היה מקנא בי..." "אז מי בעצם מטפל במי...?" התבלבלתי. "מי שמשלם את המחיר מטפל במי שהיה צריך לטפל בו. ברור לא...?" לא היה ברור לי שום דבר. לפני סיום שאלתי שוב מה יהיה על הדלעת שלי והוא רשם לי ריטלין להגברת התאוצה ורמוטיב למניעת כאב ראש הנוצר עקב רעש חיכוך הגלגלים באדמה. וכמובן גם את האנטי פסיכוסומטי. "כאלו מודלים כבר לא מייצרים היום..!" צחקק בקול קטן. יצאתי עוד יותר מבולבלת. עם תמונה של פסיכיאטר, מרשם לתרופות, ודלעת שעומדת בחצר ובמקום מרכבה הולכת ומרקיבה. מה לעשות אודי וכל הקוראים...? וכדי שיהיה ברור שאני לא שוגה בחלומות הנה לינק שיוכיח את הקשר בין הפנטזיה למציאות: http://www.motortopia.com/files/14904/journal/48e1d07266e53/DSCF3201.jpg רפאים

את גדולה יקירתי. כתבת סיפור מצויין. אהבתי כל מילה. מושחז. אין כמוך. ממני - טל גם סוג של רפאים: קוראת אך אינה נראית.

לטלטל הקוראת ואינה נראית... תודה רבה על הקריאה והמילים לפעמים חוויות קשות מייצרות רעיונות. הלוואי ויכולתי לומר שכל הסיפור הזה יציר דמיוני. את יכולה תמיד גם להראות (ואפילו רצוי) שלך, רפאים

הי רפאים, דווקא נורא הזדהתי עם הקטע של הפסכיאטר.(עם מקרה שקרה לי.) לא מזמן פניתי לאחד המומחים שיעוץ לי עצה, בתחום של אחד מאברי גופי, לא אציין את אותו תחום,כדי למנוע זיהוי..(מי יודע, אולי אותו מומחה מסתובב גם הוא בפורום לפסיבולוגיה קלינית). נדרשתי לשלם סכום המתקרב לאלף שקלים, כשחלק מהזמן ה"יקר" בוזבז על פרוצידורה של שאלות ותשובות,(חלקן מיותרות) ועם אותה תחושה של אלוהות, המלווה בחרדת קודש מסביב,ובתחושה נוספת ששלמתי בסופו של דבר יותר עבור ה"אווירה",ופחות בשבילי.למעשה מדובר בי, ולא בדלעת שלי...(שמצידי יכולה להרקב במקרר,) ובסופה של אותה פגישה נשארתי אני בלתי ממונעת.(אל דאגה -זה לא רציני!) אין לי ספק, כשאזדקק פעם נוספת לעצת מומחה, בתחום אחר של אחד מאיברי גופי,אתפתה שוב לפנות לעזרת המומחה, לא קל לוותר לאותו אלוהים, שיקליד שוב את הסטוריית חיי, ומידי פעם יגניב חיוך אוהד ומבין לתוך פני מלאות המבוכה, מה הם אלף שקלים תמורת כל זה...?? שיהיה לך בוקר מקסים רפאים. את מצליחה להעלות חיוך על פני כל מי שקורא אותך,(וגם זה משהו) גליה.

היי גליה, מודה לך שוב על המילים ועל המחמאות- הצלחת להעלות חיוך על פני (וגם זה משהו). לצערי יש בסיפור הנ"ל חלק מציאותי כואב וטראומטי ונראה לי שעלית על הנקודה. כן, יש בבות וקדושים למיניהם שמנסים ליצור אפקט הילה ע"י כל מיני טקסים ומחירים מופקעים (אלף שקל???)ללא הצדקה. ודעת 'המומחה' נקנית לפעמים ביוקר ע"י הסובל חסר האונים שתלוי בו. והסיטואציה שתארת נורא שואבת כוחות ומייאשת כי אתה מצפה לאיזו רגישות, ואמפטיה שיחזקו אותך בגלל האימה וחוסר הוודאות שאתה שרוי בה ומקבל דווקא בדיוק את ההפך ולכן נשאר מרוקן ובלתי ממונע... אני מקווה שגופך הבריא בינתיים והפך שלם ואולי זה לו היית צריכה לשלם מסתובב פה בפורומים וקיבל אפילו ממך בלי משים עצת חינם. אכן מוזרות הן דרכי העולם... רק טוב בגוף ובנשמה, תמיד כיף לקרוא אותך רפאים

חה.... את גדולה...

היי רויטל יקירתי, תודה לך שוב על המילים ועל החיזוקים הם נורא שימחו אותי. לפעמים צרות ואסונות נותנים חומר לכתיבה... מקווה בשבילך שהגמדים הגיעו בזמן ועשו מלאכתם נאמנה, רפאים

  אם כך, סינדרלה בעצם אשמה, כי היא גידלה גם את הגזר ההוא שהאישה מהסיפור של האבטיח נאלצה לעבור אליו עם סיום העונה. או שמא שלגיה אשמה - כי היא מגדלת שורשי פטרוזיליה לבנים. עזבי, אני מדברת שטויות במיץ עגבניות שגדלו בחממה של כיפה אדומה... ראה ראיתי את מילותייך הטובות שם למטה - ועל כך תודותיי מעומק. שלך, חתול האגמים

היי סוריקטה חתול האגמים, מה שסינדרלה צריכה זה כנראה מתכון טוב למרק דלעת. חקלאית אורגנית אמנם אבל יודעת נאמנה שמה שלא זז צריך לבשל. את התנועה והניידות ברוח הפמיניזם תעשה כנראה מן התנור לכיור במטבח... אני סתם קודרת עכשיו באופן מיוחד ולא מאמינה במהפכות. רפאים

וואו.אין עלייך רפאים. סיפור מקסים.

עם כאלה חיזוקים מצידי שהדלעת תעמוד בחניה ולא תנוע... תודה, בשמחה ואולי יבוא המשך מי יודע..? רפאים