קין והבל

בן 17 ובן 15. הגדול מאז ומתמיד היה קשה ,תמיד בתחושת המקופח, מאז היותם צעירים מתעלל בצעיר, רודה בו, לועג לו בלי הרף , מחקה אותו כאילו היה מפגר, ומילד חמוד ושמח וחייכני (הצעיר) הפך לילד סגור מופנם ורגיש עד מאוד עד כדי שצריך ללכת עימו על ביצים. היום המצב הוא שהגדול לא מדבר עם הצעיר מספר חודשים, לא מדבר אבל ממשיך ללעוג ולהנמיך אותו עד מצב שהצעיר כבר לחלויטין מפסיק לדבר ו/או לנהל שיחות איתנו הוריו מחשש ללעגו של אחיו. מצב הצעיר קשה ביותר. אנינני מעוניינת לגשת עימו לטיפול פסיכולוגי, קודם כל הוא כבר לא ילד קטן שאפשר לקחת לפסיכולוג, דבר שני, אינני מעוניינת לתת לו את התחושה שדווקא הוא זה שצריך פסיכולוג, הרי הבעיה היא אצל אחיו הגדול שפיתח עם הזמן הפרעות התנהגותיות בכל הקשור לאחיו ולא הוא. הוא המדוכא לא המדכא. איך יוצאים מהפלונטר הזה. כל דבר שאני מנסה לעשות, ניראה לי רק מחמיר את המצב. כל כך כואב לי. אני לא ראיתי בשום בית אחים שלא מדברים . אחים ששונאים אחד את השני. נכון זה קיים בהרבה משפחות אבל כשגדולים ובוגרים לא בגיל כזה צעיר. יש לי חשש כבד שהברוגז הזה יהפוך לקבעון במישפחה. מה עושים? תודה.

הי שולי, קראתי את ההודעה שלך ומאוד הזדהתי פתאום חזרתי אחורה בזמן לתקופה בה אחי הגדול ממני היה מתעמר בי לועג לי וצוחק עלי ללא הרף.הוא היה מפיק הנאה צרופה מלהשפיל אותי לפני כולם (ולא משנה מי-חברים,משפחה).ומשום היותו בחור מבריק ושנון הוא היה גורם לכולם לגחך או לצחוק וזה היה גורם לי להרגיש כל כך מושפלת דחויה ובסופו של דבר הדימוי העצמי שלי (שגם ככה נורא שברירי)נפגע אנושות.למרות שכלפי חוץ הייתי נלחמת בו ומחזירה מהלומות מילוליות בפנים הייתי מתכווצת.בשלב מסוים הפחד מפני הלעג שלו והבוז שלו כלפי גרם לי להמנע מלדבר ולהשמיע את דעותיי בפורום משפחתי בין אם הוא נמצא בסביבה ובין אם לא אך כאשר היה נוכח הייתי מעדיפה פשוט לצמצם כמה שיותר שהות במחיצתו ובמחיצת משפחתי ומסתגרת בחדרי או פשוט נעלמת.זה הגיע למצב שהפסקנו לדבר כמה שנים באותה תקופה.וכמובן היו לכך השלכות גם באינטראקציה עם אנשים שהם לא משפחה (עשיתי הכללה כלפי כולם כי באמת הצלחתי להפנים את זה שאני כל מה שאחי אומר עלי).זה נבע בעיקר מרגישות מאוד גבוהה שלי,מדימוי עצמי נמוך שגם ככה היה לי ומהצורך התמידי הזה שלי לקבל מאחי הערכה כי אני מאוד מעריכה אותו. ולמרות כל האמור פה אני עכשיו במקום קצת שונה.הדברים האלה התרחשו בעיקר בגיל ההתבגרות שלי ושלו כשהזהות רק מתעצבת ובתוך כל השינויים הגופניים והחברתיים כל אחד מפתח תסכולים אותם אח שלי העדיף להוציא עלי במקום לתעל אותם בצורה פחות הרסנית.עכשיו אני חייבת לציין שיש בינינו הערכה הדדית משום שהדימוי העצמי של אחי הוא הרבה יותר גבוה ובעיקר כי השינוי חל אצלי כי הבנתי מאיפה זה נובע ושכל מה שאמר עלי לא נכון (כי העובדות בשטח מראות אחרת)ובסופו של דבר כאשר הוא ראה שאני חזקה ודבריו לא משפיעים עלי זה כבר לא שירת אצלו את המטרה של העלאת האגו על חשבון מישהו אחר. אבל את כל זה לא עשיתי לבד זה כתוצאה של טיפול פסיכולוגי (קצת מאוחר). אילו אימא שלי הייתה שמה לב אולי הייתי מקבלת עזרה הרבה לפני כלומר בזמן שזה התרחש ולכי תדעי אולי היו נראים הדברים אחרת... אני מצטערת שזה כל כך ארוך וכל הכבוד לך שאת שמה לב ואיכפת לך כי זה לא מובן מאליו.את הצעד הראשון כבר עשית וזה המודעות והרצון לסייע. אני מבטיחה לך שיהיה בסדר אבל צריך לעשות שיהיה בסדר. אני לא איש מקצוע ואני לא יודעת אם הורים צריכים להתערב וכיצד אבל אני כן יודעת שאם הייתי מקבלת את הסימפתיה הזאת מהוריי לא הייתי מרגישה כל כך לבד...

בכך שפתחת את ליבך בפניי. אני קוראת ולא מאמינה, הכל כ"כ מתאים. זה הרי ברור לי שהגדול מתנהג כך מיתוך חוסר הביטחון שלו,מיתוך קנאה אולי באחיו הצעיר, מיתוך רצון להרגיש למעלה כשהצעיר למטה. אני משתדלת ככל יכולתי להגן עליו ולהסביר לו , אך עדיין מרגישה חסרת אונים וכואבת על שאין צחוק והנאה ואהבה וכיף בחייהם של שניהם כאחים. כמוך , גם אצלי הצעיר מאוד מעריך ואוהב את אחיו ומשווע בכל ליבו שיאהב אותו ויגונן עליו ויהיהי בשבילו "אח גדול" והוא לא זוכה לכך. זה נורא נורא כואב לי. ולכן פניתי פה לפסיכולוג כדי לקבל איזושהי עצה, איזשהו כיוון שאולי לא חשבתי עליו, וזאת מבלי להכניס דרמה יותר מידי לחיינו. )(דרמה ,מבחינתי , זה להתחיל בטיפולים של פסיכולוג ). ובכל מיקרה , מודה לך על שהשקעת פה מחשבה ואנרגיה על מנת לכתוב את הדברים שלך. כי יש בהם משהו מנחם ומעורר תיקווה לגבי השנים הבאות. תודה.