התעללות נפשית.

בס"ד אני לא רוצה שירחמו עלי אני רק רוצה שיעזרו לי להתמודד. מאז שאני זוכרת את עצמי אני סובת מהתעללות נפשית, אימי היקרה לי באמת ובתמים! היא אישה אשר כל חייה חיה לבד ללא בעל ומשפחה , היא הייתה צריכה לעבור כל משבר כל דבר לבד ללא תמיכה לא היה מי שיעזור לה כלום פשוט כלום. במהלך החיים לא היו לה קשרים רציניים עם גברים הם ניגמרו מהר מדי והיא לא נסתה ליצור חדשים. היא אישה טובה, עובדת בעבודה טובה ומרוויחה טוב במקום העבודה אנשים מעריכים אותה , מה גם שיודעים שהיא מתעצבנת בקלות. במהלך השנים אני הייתי האדם היחיד כלפיו היא הייתה יכולה לפרוק את הרגשות שלה , מגיל קטן מאוד היא כל הזמן כועסת עלי ומרביצה לי (אני זוכרת שרק פעמיים זה הגיע לדרגה של חבלות וגם אז קלות כשהייתי קטנה, היום המכות לא ממש כואבות לי ) היא יכולה שעות לצעוק עלי ולהפוך אותי לאדם הרע ביותר בעולם ! אני שותקת כי אני מבינה אותה ואני יודעת שכל מה שהיא אומרת לא נכון. אז אני סופגת וסופגם אני לא עוזה כי אני יודעת שאין טעם, היא לא מפסיקה עד שאני בוכה בדרך כלל זה מגיע אחרי כמה מכות כי בלי זה אני מצליחה להחזיק את עצמי. וכאשר אני מתחילה לבכות זה רק מחמיר היא מדברת על כמה רעים החיים כמה היא רוצה למות כמה אני רעה וכו... תמיד הייתי ילדה חכמה, והצלחתי מבחינה לימודית בבית הספר אך כניראה שאולי התנהגתי באופן שאינו רגיל לבני גילי אז אני לא יודעת איך , עלו על המצב שלי. והתחיל משפט הייתי אז בכיתה ג \ד ואני כמובן הכחשתי הכל ובאמת ששכחתי חלק מן הדברים יש אצלי מעין מנגנון כזה בראש שאני לא זוכרת דברים רעים שעוברים עלי במיוחד עם אמא. ובאמת שאם היו שואלים אותי גם יום על מקרה ספציפי אני לא אוכל לתאר אותו בצורה מדוייקת. התיק נסגר ואני מרוצה מזה עד היום לא הייתי יכולה לסבול את עצמי אם הייתי במטופלת בדרך כלשהי והייתי נלקחת לבית ילד למשל , שם בטוח בייתי מתקלקלת ולא היו לי הנתונים הטובים שיש לי היום, ילדה ממשפחה נומטיבית , למדה בבית ספר טוב עם ציונים טובים. מאז שיצאתי לשירות לאומי כל שבת המצב מחמיר (כי אני לא נמצאת כל השבוע) אני עושה לאמא שלי הכל בבית מנקה מבשלת וככול שאני משתדלת יותר כך התלונות רבות יותר הצעקות. היא אומרת שאני עושה הצגות ולא באמת כואב לי ושאני אדם רע אינטרסנט. ואני לא דנה אותה. היום חזרתי לחופשה בת שבועים וחצי היא החליטה שהיא לא מדברת איתי כי אני מעצבנת אותה. אני כבר ילדה גדולה, בת 19.5 , לא אמורה להיות תלויה בבית אך אני תלויה ואני לא מתכוונת לעזוב את אימי לעולם. עיקר הבעיה היא שהיא בעצמה , אחות .. מבחינה היא בסדר גמור היא לא חושבת שיש פגם כלשהו בהתנהגות שלה. אין דרך לשפר את המצב! אני רק צריכה שאולי תתנו לי עיצה איך להתגבר , בזמן האחרון אני מרגישה שאני ממש כבר לא יכולה לספוג.

למען החיים, למען עצמאותך החיונית, למען הזוגיות והמשפחה שתוכלי להקים לך בעתיד (ומגיע לך), אין דרך אחרת, אלא, ל  ה  פ  ר  י  ד היינו - להשאיר את אמא. להשאיר אותך. אבל עם גבול. לא תפקידך הוא לספוג הכל מכל וכל, ולא תפקידך הוא להיות שק חבטות. ונראה לי שאת יודעת זאת, וגם לא יודעת... הודעה קשה כתבת... את מספרת על מערכת יחסים סימביוטית לא בריאה עם אמא. על הקרבה טוטאלית שלך למענה. על כך שאת מגוננת עליה מאד. היא יקרה ללבך, אך גם פוגעת מאד. למערכת היחסים הזו - כפי שהיא - אין עתיד בונה, אלא הרסני הינו. את צודקת, אין ביכולתך לתקן ו/או לרפא אותה (אף שזו, ככל הנראה, משאלה), ובוודאי שאינך אשמה. אני מצליחה לשמוע שאת מרגישה איכשהו שדי לשתיקה, והסיפור צריך באיזה אופן לצאת לאור (העזת לכתוב כאן וזו התחלה). ובכל זאת, את זקוקה לעזרה קונקרטית. את יכולה לפנות לעזרה במסגרת שאת נמצאת בה (ויופי שיש לך מסגרת כזאת). כאן יכול להיות פתח לחיים עצמאיים משלך. כחלק מן התמיכה טיפול נפש יודע לסייע והסודיות בו נשמרת. זה חלון ההזדמנויות שלך - אנא, נסי להרגיש חמלה כלפי עצמך ולנצל את חלון הזמן הזה. מגיעים לך חיים נפרדים משל עצמך. הפרדה משמעה גם פיזית/גיאוגרפית וגם רגשית. אדגיש שזו הפרדה ולא ניתוק, ואף אחד לא ייקח לך מה שאינך מוכנה (ובצדק) לתת. אבל, תני לעצמך מקום. ההתמזגות הזו יכולה להיות הרסנית ביותר. לא חושבת שכדאי להתמהמה ולחכות שנים להתפכחות... סוריקטה (מן המטופלים המשתתפים בפורום, בתגובה רגשית)

שלום! למעשה, כשחושבים על זה פעם נוספת ... אני די עזבתי, השנה הגעתי פעם בשבוע לשישי שבת ושנה הבאה אני מתחילה ללמוד מחוץ לבית כל שאהיה בבית בפע בשבוע\ שבועיים.