בואו נשחק

תיכף אוגוסט וכל התרפיסטים (טוב, רובם), יוצאים לחופשת קיץ. השבוע תהיה פגישת הפרידה לפני החופש. מסיבת פרידה. אז איך תראה מסיבת הפרידה אצלכם?

הי תלתל, איזה רעיון מעולה. גרמת לי לחשוב... גם הפסיכולוגית שלי יוצאת לחופש ובחיבור עם זה שלי יוצא שמחר נפגש פעם אחרונה לפני יותר מחודש חופש. ח'תכת פרידה. זו גם מסיבת שנה להיותנו. ובמקרה (?) דווקא מחר אני מביאה איתי אליה, בשורות לא טובות שברור לי שידאיגו אותה. יכולה ממש לראות את הסנטר שלה מתכרכם. רק בשבועות האחרונים הקשר שלנו נכנס לסוג של רגיעה ופחות צורך לדאוג. פחות צורך שלה להציל אותי ופחות צורך שלי לשמור גם מפניה. אמרתי לה שאני שמחה שהיא יוצאת קצת לחופש ושאני מקווה שלא תדאג שם אלא תהנה ותנקה את הראש. "מתנה" אני מביאה לה. י.

קצת מקנאה... כי אין לי למי למה להתגעגע. מיותמת טיפול.

הי, חייבת לתהות מדוע הועלה רעיון המשחק... מה שלא תהיה הכוונה - הגלויה, הסמויה - הרעיון מעניין. אם כן, הבה נשחק! יאללה מסיבה! ייאי! כן...בטח... :-/ פרידות... ה-נושא. באשר לפרידה הנוכחית - גם שם אני בהכחשה. הניקח לכיוון חיובי ו/או שלילי? בואו נראה... לקראת פרידות עושים סיכומים כאלה, לא? שואלים שאלות, מחפשים תשובות, מנסים לסגור פינות, מנסים למנוע שימור והחזקת הקשר כפצע פתוח ומזוהם, ועוד כל מיני. וואלה, להלן ראיון עצמי. חד שיח. קבלו הודעה רווית מילים, ארוכה עוד יותר מהרגיל. בדרנית, בדרנית... אז יאללה, הבה נצא לדרך: * מה היו ההישגים שלך השנה? &^%%$#$% עיסה. לא מצליחה למצוא כרגע. האם האיש שעובד איתי על הנפש יעז לומר "עבדת קשה, התקדמת הרבה"? ואולי דווקא לא? מניחה שזה נכון, גם זה נכון. באזורים מסוימים קרה כך, ובאחרים - התרחש אחרת. בקיצור- או שכן, או שלא, מה שבטוח אולי, וגם זה מוטל בספק. ו... אם איכשהו יאמר שהורגש שהתאמצתי ושהתקדמתי ובעיתוי זה אקשיב לצדדים המזלזלים שבי - ייתכן שאקיא דברים כגון אלה, אולי גם אבעט. לא אאמין. אם יגברו רגעי החרדות המערבבות שלי - אולי כלל לא אקלוט ו/או לא אזכור. טוב,... לשאלה הבאה: * מה היה שונה השנה? יחסית הרבה יותר ביטולים ושינויי מועדים, קטיעות של רצף, מה שלא עוזר במיוחד לייצוב המערכת. מאידך, זה יותר אנושי שקורים דברים כאלה לפעמים. ובכל זאת, איזה בושות של תפיסה, לזכור במיוחד את המערער. אבל כן... זה מה שעל פני השטח כרגע, וכאמור, עשוי להתחלף... השנה מסתיימת בעייפות של שנינו (גם מזדקנים, וזה לא מה שהיה פעם...). שנינו איכשהו מחכים לחופש. לנוח זה מזו, זו מזה. * מה המטרות שלך לשנה הבאה ומדוע את בטיפול? אין לי תשובה מגובשת דיה, אבל ברור שיש עוד המון עבודה. סיכויי ההצלחה של עבודתנו המשותפת, ואפילו עצם קיומה, ככל הנראה, תלויים ביכולת שלי להשתמש יותר במעט שהושג. גם זו בעיה. המלחמה על השפיות קורעת אותי נורא. אולי המטרה יכולה להיות להצליח לנסח מטרה סבירה, ממוקדת, בהירה... * אכזבה? כן... מכך שיש דברים שלא זזים במילימטר. שנים. (יש אזור - לא לגמרי מאותר ולא פתור - בו אני מאד זועפת ואבודה. אולי בעיקר על עצמי, על תקיעות בלתי מתפשרת שמחבלת ביותר). המממ... אז זה אומר שכן יש מטרה עתידית ידועה? לא בדיוק. יש דברים שבדיעבד אפשר להגדיר אותם כמטרה-של-פעם (רק שאז לא הייתה ידועה ולא הייתה גישה אליה). הישג טיפולי הוא אכן לזהות שפעם הייתה מטרה נסתרת-נחבאת כזו, למרות שלקח כמה שנים לגלות ולזהות שהיא הייתה שם. בכל אופן, לצערי, על חלקם (גם הריאלים יותר שביניהם) נדמה שויתרתי גם בפנטזיה. אולי צריך להחזיר חלק גם לדמיון, גם אם ברור שהם לא ממש יקרו. ואולי זה יישמע מוזר, אך גם החלק שבוצע לא נקשר או מזוהה עם מטרה שידעתי עליה פעם. לא יכולה לאתר אם אי פעם חשבתי שאגיע למקום שהגעתי. והיום, שכבר יש מעט, ודרך קטנה-גדולה עשיתי, עדיין איני קולטת היכן אני. כשאני במקום החדש במציאות. לצורך העניין עולם פנימי כפול מתקיים. באנדרליין - המטרה עדיין אינה מוגדרת מספיק. גם לא תחומה בזמן. "להרגיש טוב, או, לשפר הרגשה", למשל, הוא ניסוח די אמורפי, מתחמק ולא ממוקד, הגם שהוא מתקדם לעומת המצב שהגעתי איתו לטיפול; "לקנות לחם עד סוף השבוע וכו' " זה כבר משהו ברור יותר, רק שזקוקה לדבר קצת יותר רציני, אבל כזה שאוכל לעמוד בכאב. לצערי, לא יודעת מהו עם או בלי מאמץ. * נסיעות מתוכננות? מקסימום הנסיעות הרגילות לאבא שלי בבית חולים. יותר מזה? המממ... לפעמים כל מה שנמצא במרחק של יותר מכמה ק"מ מנקודת המוצא - פחד אפל, כמו להיות בארץ אויב. אבל תלוי. * בילויים? בית יעקב נלכו ונלכה, לא? * פעילויות מיוחדות? אפילו לא מצליחה לדמיין. עוד לא למדתי מה זה להרגיש חופש. בקיצור, חיים מצומצמים פראית. מביש ברמות. * מתנה? כשיש לי כוח אני מכינה משהו מעשה ידיי. כבר שנים שאין הרבה מזה... * איך את מרגישה עכשיו? קשה לאתר. זעם זה די בילט אין. ליצן זועם זה משהו. עצב וגעגוע? המממ... המערכת מפזרת ערפל ואבק בכדי לא להרגיש אותם. הכחשה או לא? מקווה לפחות שהפרידה של השנה תהיה שונה מקודמתה (ההרסנית מאד). * מוטיבציה? נדה. פסיביות אנושה. * מה טוב בחופש? ההקלה הכלכלית, אבל היא לא מספיק משמעותית במצבי... ניתוחים אני ממשיכה לעשות ועדיין בוחשת בהגזמה, מזה אין כל כך הקלה, עיניכם הרואות. אוויר חדש ונקי שארשה לעצמי להשתמש בו - עדיין חסר. כפי שניתן להבין, בשלב זה נשמעים הקולות המקללים. יודעת שיש עוד אחרים, רק שהם נחבאים כרגע. אז, סליחה וגם קצת מתביישת, אבל, עוד לא הסתיים ולא נחתם ומי יודע... * המממ... מישהו קרא עד כאן/ ויתרה מזאת גם הבין? זה בסדר, גם לי בעצמי לא נורא אכפת, ובראש של אותו בוז פנימי איום גם תוהה איך העזתי להתלוצץ, להתרברב, לדאוג לעצמי, כאן, במקום בו נוכח כאב רב, כאילו הייתי אשמה בסבלות כולם. גם אנכי עצמי מתקשה לחזור לדבריי, לקרוא ולהבין אותי... עם זאת, כדאי להביא את מה שכתבתי לפגישה, לא? אולי... "כיף לנהל איתי דו שיח, לשתף פעולה..." וכל זה במקום לשתוק, להרגיש, לבכות, להתאבל, להרגיש געגוע. מפחיד לאהוב ולחוש קרבה. בריחה ארורה. סוריקטה במצב לא משהו, באמת במצוקה גדולה, גם נזקקת וחלשה באופן מיוחד ורק עושה את עצמה. או שאולי סתם קנאית, או בלופרית, או שגם וגם וגם... חליק שטויות, <שלח> (סוריקטה)

הי סוריקטה, "...סוריקטה במצב לא משהו, באמת במצוקה גדולה, גם נזקקת וחלשה באופן מיוחד ורק עושה את עצמה. או שאולי סתם קנאית, או בלופרית, או שגם וגם וגם..." קראתי את כל דבריך והסיכום שלך נראה לי אומר הכי טוב - סוריקטה חלשה וזקוקה (וגם יורדת על עצמה בין ועם המילים וזה לא חדש). יקירה, המצוקה נשמעת, מותר להזדקק חיבוק י.

יקרה, זה בכלל לא שטויות . כתבת הרבה דברים אמיתים .. שכמעט והרגשתי את עצמי בתוכם . גם שלי .. "יברח " לחופש של שבועיים באוגוסט .. עדין מבולבלת . מפוחדת יותר נכון .. ודיי מסתירה את זה. פעם ראשונה אחרי 3 שנים .. איך אעמוד בזה ?.. לא יודעת . לרגעים אני ממש שוכחת שאני בת 32 עוד מעט ולא בת 6 .. טוב שאני לא נתלית לו על הרגל וצורחת .. אל תלך .. אל תלך.. בא לי להקיא מהתלותיות הזו. מתי אפשר לעצמי להתקרב ולאהוב מבלי לפחד?... חיבוק אלייך סוריקטה. שרית