אבא שלי

כשהייתי קטנה ניצלת אותי מינית. בגיל ההתבגרות ממש התחרפנתי בגללך... כשאמא הייתה חולה לא באת לעזור. כשהיא נפטרה לא ישבת איתי שבעה. אחר כך באת לבקר פעם בשנה.תמיד המשכתי לפחד ממך אך בכל זאת רציתי להאמין שאתה אוהב אותי. עכשיו שאני באמצע החיים,לבד,העזתי לראשונה לבקש ממך עזרה.הסכמת. אולי אתה כן אוהב אותי? היום בבוקר קיבלתי מייל ממך. כל כך העלבת אותי. כאילו שאתה הורג אותי שנית,שלישית...שוב... מהבוקר אני בקושי נושמת...שוב... שוב נתת לי להרגיש אשמה שוב נתת לי להרגיש סוג ב' שוב אני מצטערת שאני כן עדיין חיה. אתה רצחת אותי...כמה וכמה פעמים.

לאור, זה מעניין שבשם שלך יש כ"כ הרבה תקווה... בטח לא בחרת אותו סתם (אולי תצטרפי לעץ...?).ואני מרשה לעצמי להעז ולומר שזה אולי קשור לזה שגם את מנסה כל הזמן לייצר עבור עצמך חוויה של תיקון כאילו אולי הפעם הסיפור הזה סוף סוף יסתיים אחרת, באופן הראוי. וזה איזה לופ אינסופי של רקימת ציפיות ואכזבות, כי את לא מוכנה לוותר על התקווה להיות שוב הילדה המוכלת שרואים אותה, שמבקשת עזרה ומקבלת אותה בנדיבות ובלי נטיעת אשמה מיותרת. ואת כ"כ צודקת בשאיפה הזו כי זה הדבר הכי טבעי שניתן לבקש.ואולי לנסות ולהשיג אותה גם בחזיתות אחרות. אתך בתקווה, רפאים.