אודי

אודי אני מרגישה משעממת בזמן האחרון, כל הזמן הולכת בתחושה האפתית הזו שכלום לא חשוב, כלום לא משנה. משותקת. אני מרגישה כל כך לבד, תקליט שבור. את אף אחד פה המטפל שלו לא זרק.מרגישה כישלון מוחלט. בושה. תמיד הרגשתי שאם הצלחתי איתו ליצור קשר טוב, אם הוא יכול לאהוב אותי, כנראה שאולי אני לא מקרה אבוד, שההורים שלי לא צודקים לגמרי. עכשיו קשה לי להאבק בתחושה הזו של ייאוש שמציפה אותי כל הזמן, בתחושה שהבסיס שלי מקולקל. אני יודעת בראש שהתחושות האלה לא נכונות, אבל זה בערך כמו למות בתוך המטריקס, זה לא משנה שזה לא אמיתי, זה הורג (ראיתי את הסרט לא מזמן, אז זה נדבק ). אוף, אני עצובה אופיר

וידוי קטן מהעבר הרחוק... או - פצע גדול שלעולם יישאר פתוח. המטפלת הראשונה שלי העיפה אותי... כלומר, אם ננסח את זה מהזווית שלה, אז כמובן ש"העיפה" זו לא המילה המתאימה. היא פשוט הבינה, שאני לא מה שהיא חשבה שאני - נעשיתי מורכבת מדי בשבילה, היא לא יכלה להתמודד איתי ו... פשוט הייתי יותר מדי... אני. אז היא החליטה לסיים את הטיפול ו"שלום ותודה שנפגשנו". זו הייתי אני שקמה ועזבה את החדר, רק בשביל לא לפגוש אותה שוב לעולם, ולא איפשרתי סיום ופרידה "נכונים"... עברו הרבה שנים עד שיכולתי לחשוב בכלל על "לסלוח"... ואין מצב שאשכח את זה. לעולם לא... אז את לא היחידה שמטפל העזיב אותה...