מזרון ים

אהלן אודי, לא הייתי פה כמה זמן.. מתלבטת קצת אם לכתוב או לא.. אני בתקופה טובה מאוד. באמת שטוב לי; קיבלתי החלטה שהייתה כנראה טובה לי- הסירה ממני תחושת עול ומאז אני שמחה- דואגת לשמח את עצמי במחוות קטנות כמו סרט טוב או הליכה לים. ובאופן כללי, שלא כמו הרבה פעמים שהסתובבות עם עצמי מלווה בהרבה רעש, בתקופה האחרונה, יש שקט טוב עם עצמי, עד שלא מרגיש לי הכרחי להיות עם עוד מישהו. למה להכניס את כל הדיבורים והרעש הזה פנימה? :-) סתם, גם עם עוד אנשים יותר קל לי, יותר קל לי להצחיק, לדבר.. הביקורת הפנימית קיימת אבל פחות מצליחה להשתיק אותי. ודווקא בתקופה כזאת הייתה לי פגישה שקשה לי להבין מה קרה בה..מה קרה לי בה. המטפלת שלי מעדיפה שאשמור את התקשורת שלי איתה לימים שלנו, שלא יהיו אי דיוקים לא מכוונים בין הפגישות. אני מאוד מבינה את זה. ובכל זאת... כל כמה זמן, ולאחרונה כל שבוע, אני משגרת מייל. הכתיבה קלה לי. פעם הייתי כותבת את הדברים לכאן, אבל חבל לי. יותר הגיוני לכתוב אליה מאשר לכאן. אני לא כותבת משהו שדורש מענה, וגם כותבת לה שזה בסדר לא לענות. אני מרגישה "תודה" כל הזמן ומרגישה צורך לומר לה. לפעמים יוצא לי מן מייל אהבה נבוך, לפעמים דברים אחרים. אני חושבת שאני בעיקר צריכה עוד קצת לפני שמתחיל שבוע חדש. כמו צידה לדרך. והיא תמיד נענית. תמיד. שולחת רק כמה מילים. בקושי משפט. אבל תמיד זה יותר ממספיק- תמיד יש שם הרבה רוך ואהבה (כן, ממש אהבה במילים מפורשות).. אני נאחזת במילים שלה לאורך כל השבוע. בתחילת השבוע באופן אינטנסיבי, ומאוחר יותר פחות. השבוע רציתי לדבר איתה על זה.. הרגשתי שאני באמת צריכה קצת לנסות להיגמל מזה. רציתי לדבר איתה על הצורך לכתוב לה במהלך השבוע, רציתי שתעזור לי לכתוב לה פחות. הרגשתי שמספיק טוב לי לאחרונה כדי לנסות להפסיק לכתוב. אבל זה היה לי נורא קשה... רוב הפגישה שתקתי. לקח לי 20 דקות כמעט להתחיל לדבר.. ניסיתי, אבל ללא הצלחה. בהתחלה שתקתי מהמבוכה של להודות שאני צריכה את המייל הזה. אחר כך שקעתי בשתיקה הזאת והי לי נעים, ואז, בלי שהבנתי מה קורה התחלתי לבכות. ממש מביך.. הרגשתי שמרגע שנדבר על זה באמת לא אוכל לכתוב לה יותר. זה הרגיש כמו פרידה והרגשתי שבעצם עוד מוקדם לי להפסיק לכתוב לגמרי. נפלה עליי עצבות כזאת שלא יכולתי לצאת ממנה. הייתי קצת מבוהלת, כי הרגשתי שאני שוקעת בתוך עצמי עוד ועוד ופחדתי שלא אצליח לצאת. מביך להיות ככה ליד מישהו. הצלחתי להסביר את עצמי בסוף, לאט ועילגת, והיא אמרה שהיא מרגישה כמה אשמה אני מרגישה סביב לכתוב לה. כמה אני מנסה לעזור לה. אמרה שזה לא הרסני כל כך לכתוב לה, גם אם עדיף שלא.. שזה בסדר, כל עוד זה לא מחליף את מה שיש באמת. שמעתי אותה והוקל לי מאוד, אבל נותרתי עצובה מאוד. היא קראה לזה יגון. טבעתי בתוכו, שוב חזרתי לבכות קצת, לא הבנתי כלום. שמעתי והבנתי את המילים שלה, אבל בעיקר נגע בי הקול שלה, שכאילו דובר ישירות אל תוכי. דילג על העור ונכנס ישר פנימה. כמו להצמיד את הפה לאדמה ולדבר אל תוכה. הקול שלה היה קצת מונוטוני, אבל עדין מאוד ורך, כמו נשיפת אויר רצופה. התמכרתי והתמסרתי לקול שלה. זה היה נעים וגם קצת מפחיד. כל מה שרציתי לעשות היה לשכב על הספה ולהירדם לידה. הרגשתי שאני לגמרי בידיה, עם הגנות וסינונים מינימליים. הכל היה די מעורפל ואיטי, המחשבה לא הייתה חדה, והתחושות החושיות היו מורגשות יותר, כמו נסחפתי עליהן. הייתי בסטייט-אוף-מיינד אחר.. סיפרתי לה שאני מרגישה כמו על התפר שבין ערות לחלום, שהכל לאט ומעורפל. היא אמרה שזה כמו בים, שהיא תחזיק אותי. שארשה לעצמי לשכב על הגלים, לבכות אם אני רוצה, והיא תחזיק אותי על המים.. גם המילים האלה חלחלו בלי קושי פנימה, כמו כל דבר שאמרה, אבל באופן מרוחק גם קצת פחדתי שיתבלבל לי משהו, שאשקע באופן מוחלט בדמיון, שאשחק במציאות את הדמיון.. לא יודעת.. היום בבוקר קמתי ורציתי לשאול אותך אם זה כמו היפנוזה.. מה אתה חושב? קצת ארוך יצא הפעם... אני

הי אודי, קצת לא נעים, אבל אני ממש הודפת אותה בתוכי.. משחזרת שוב ושוב את עניין הבכי ומרגישה עם זה רע.. כאילו זה הופך אותי למוזרה ושונה. חוששת מאיך נראיתי, מעולפת באופן מביך.. נבוכה מאוד לבכות. קשה לי להסביר.. בדרך כלל אני נהנית להסתכל על החשבונית שהיא נותנת לי בתחילת החודש, כמו על פתק אישי ממנה, בכתב ידה. אתמול הסתכלתי על החשבונית ונחרדתי.. היא פסיכולוגית קלינית (!) מה לעזאזל אני עושה אצל פסיכולוגית קלינית ?!.. איך כולם סביבי מרגישים עם זה שאני נפגשת עם פסיכולוגית קלינית? מה זה אומר עליי?.. נחרדת מההתקרבות והשיתוף ההולכים וגדלים, נחרדת להיות יותר ויותר "שלה" עם הזמן, נחרדת מהזרות הפתאומית שלה.. או אולי מזו שלי (?).. זה מבלבל.. בימים האחרונים התגבר בתוכי איזה מרדן בן שנתיים שרוצה לבד, שרוקע ברגליים ואומר "אני לא שלך ולא ילדה! אני רק שלי! אל תגעי ואל תחטטי! שלי!" כתבתי עוד ומחקתי, חששתי פתאום שיש מטופלות נוספות שלה כאן, שאולי קוראות, ושאגלה דרכן, באופן מכאיב, שהכינויים האישיים והנוגעים שבהם היא מכנה אותי, הם לא שלי או שלנו. שכך היא מכנה את כולם... למה אני פוגעת באמון שלי באותנטיות שלה?.. האם היא נותנת לי יותר מדיי עד שזה כבר לא אמין? אני לא מבינה...בפגישה השבועית שקעתי במחשבות פרידה מעציבות, כי הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בפרידה ממנה, שזה גדול עליי מדיי. באופן לא ברור זה בדיוק מה שאני עושה עכשיו- עוזבת. (לפחות בדמיון). איך זה קרה? אני לא בטוחה שאני מבינה מה קורה.. אודי, האם תסכים גם להסביר קצת יותר על מצבים היפנוטיים? האם לכולם זה קורה? ולמה..? ולמה דווקא בפגישה הזאת ולא באחרת? איך זה מתחיל, מה מעורר את זה לקרות? זה קרה לי פעם אחת גם עם המטפלת הקודמת, ואז התנשמתי בכבדות ובקושי הצלחתי לזוז. (וגם שם זה החריד אותי קצת).. תודה על התגובה החמימה שלך, אודי.. חיוך גם ממני (גם אם טיפל'ה עייף) לילך