תוהה מה לעשות

היי,אני בשנות ה 30 לחיי. בעברי טיפול ארוך אצל מטפלת אליה הייתי קשורה אך נותרתי עם אכזבה בסוף הטיפול. היא לא הצליחה להגיע אליי והיו נושאים שישבו בחדר אך לא דוברו. נותר לי כעס עליה שלא עזרה לי להיות תלותית כלפיה, פגיעה, להביא את עצמי מספיק. שלא ניסתה לראות מה באמת קורה אצלי שם בעומק הלב.היו הרבה העברות נגדיות בחדר שהיא לא ידעה להתמודד איתם ולקחה הכל בצורה פשוטה ולא בראייה של מטפלת (התעלמה או נפגעה ולא ראתה על מה דברים יושבים ומאיפה מגיעים..)בשנים האחרונות אני שוב בטיפול במקום אחר . בהתחלה היה בסדר אך עם הזמן התחלתי להרגיש שאני אולי לא מקבלת מספיק בטיפול ולא קורים דברים. הציפייה שלי בטיפול היא משיחות עמוקות, עבודה קשה, וחוויה של אדם שעוטף אותך , רוך. אני לא מרגישה את זה בטיפול. אני עצמי מאד רכה בפנים, רק לא קל לי להוציא את זה . המטפלים שאני אצלם כנראה לא יודעים להגיע אליי והחוויה בחלק גדול מהשיחות היא שאנחנו יושבים על הגדר. ניסיתי להגיד למטפל הנוכחי שזה מפריע לי וזה לא עזר. מרגישה שיחות טכניות, אפילו אין מגע בסוף השיחה או חיוך או משהו שמראה שהוא איתי, מן משוב .כשאני מביאה משהו כואב בדרך כלל אני מקבלת הערה של מציאת פתרונות או הערה על כך שאני מתעסקת בעבר וזה משהו שספגתי כל חיי ולכן זה כואב לי מאד. עד שאני מצליחה להביא את עצמי - עם הערה כזאת אני נסגרת או תוקפת אחריה.אני מאוכזבת כי אני כל כך הרבה שנים בטיפולים ולא הייתי כמעט אף פעם בתחושה של זרימה ואינטימיות בטיפול, עם המטפלים. אני על סף ויתור ותוהה מה הלאה. האם לעבור לעוד ועוד מטפלים. אני מרגישה שזה נושא שאני ממש רוצה אותו, רוצה להרגיש אותו, לחוות את זה בטיפול וזה מגיע לשם לעיתים נדירות. לפעמים אני ממש מרגישה שאני מטפלת במטפלים או עסוקה בללמד אותם . למשל - הערה למטפל על כך שהוא לא נמצא איתי במקום שלי אלא דוחף אותי קדימה או אם אני כואבת וחסרת אונים הוא נלחץ ולא מאפשר לי ליהיות פגיעה, כמו שהיה בבית...אני עייפה מלנסות לשנות אותם. זה לא התפקיד שלי אבל בלי זה דברים לא משתנים. מה אני אמורה לעשות.? לעבור שוב מטפל? להתייאש מלצפות לאינטימיות , ייעוץ והכוונה? מלהיות פגיעה ומוחזקת אצל מטפלים?

אני ככה קצת מהססת מה לכתוב, וגם קצת איך... אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים שכתבת נמצא לו שם לקראת הסוף - "אני עייפה מלנסות לשנות אותם". ואולי לא אותם את צריכה לשנות?... אולי המלחמה שלך בהם נובעת מאחד הפחדים הכי גדולים של כמעט כולנו, והוא הפחד להשתנות? ולכן זה באמת לא התפקיד שלך לשנות אותם... ואולי לכן קורה לך בשנית מה שקרה בטיפול הראשון? וכך, גם אם תעזבי את הטיפול הזה ותתחילי אחד נוסף, במוקדם או במאוחר תמצאי את עצמך עם אותם תסכולים... ההיסוס שלי, שאותו ציינתי בהתחלה נובע מכך, שאני לא רוצה שתחשבי או תרגישי שאני מאשימה אותך במשהו, כי אני לא! אני מנסה לספר לך מה ההודעה שלך עוררה בי; מחשבות והרהורים... התפקיד של מטפל הוא לא לגרום למטופל לפתח בו תלות או להפוך אותו לפגיע... אם ו/או כשהדברים הללו מתרחשים, הם קורים באופן טבעי כחלק מהתהליך ומהקשר שנוצר בין השניים. הציפיה שלך מהמטפלת הראשונה, לפיכך, היתה לא ריאלית - מעין פנטזיה (מובנת), שלא נותבה למקום הנכון (נותרת עם אכזבה בסוף). במקום "לטפל במטפל" היי קשובה לו ולעצמך... וכן, למדי אותו מה נכון לך, אבל לא במטרה לשנות אותו... המהות של הטיפול היא הקשר שנבנה ביניכם - זה לא מצב של "את" מול "הוא". למדי אותו איך להגיע אלייך... ומגע בסוף הפגישה? סביר להניח שגם לא יהיה (ולא בגללך! זה בגלל הקוד האתי של הפסיכולוגים) - אבל דברי איתו על זה, תגידי לו שאת זקוקה למגע הזה או לחיוך; זה יפתח פתח לדיבור על הדברים הללו - על הצרכים שלך, על מי שאת... ככה תלמדי אותו באמת על עצמך, ולא תוך ניסיון לשנות אותו.