התחבטות פנימית

הי אודי, רוצה לשתף בדילמה פנימית שלי, שקשורה לנושא הנפרדו?ת והגדרת הזהות, נושא שמוזכר אצלי בחלק מההודעות. קורה, למשל בפורום כזה שההתנהלות בו אינטנסיבית ועמוסה ביותר (לפחות בעיניי), שהודעות, ובעיקר הודעות המשך שנראה שיש בהן ציפייה לתגובת מנהל, נותרות ללא מענה נראה לעין. היות שאתה קורא את ההודעות לפני שאתה מעלה אותן, כל מילה ומילה בהן, אני מניחה שבאותו הרגע תגובה פנימית כן מתרחשת, אבל בתכלס אין טקסט כתוב ומקושר, ואנשים כל אחד ברגישויותיו יכול להיפגע. וגם זה בסדר. בימים עברו, בשל רגישויותיי וצרכים שהיו מעובדים פחות בטיפול לקחתי על עצמי את האחריות (הגדולה מידי עליי - מה שנקרא חוסר אחריות בפני עצמו...) וניסיתי להסב את תשומת הלב להודעות נטושות, בדר"כ בדרך לא ישירה, אלא מרומזת ועקומה. לפני מספר ימים קראתי למשל את שאלתה המעניינת והיפה של גלי החמודה בשרשור למטה הדן בתוקפנות בפורום: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-411,xFT-804638,xFP-804858,m-Doctors,a-Forums.html התחלתי לרשום תגובה מפורטת לצרכי דיון, אך בסופו של דבר נמלכתי בדעתי ולא שלחתיה. עדיין. חשבתי להפנות את תשומת ליבך להודעה הזו, גם מתוך עניין וגם מתוך מחשבה על גלי, שאזכור שלי יסייע. אבל, זהו, שאני ממש לא בטוחה שזו עזרה, ואם הדבר נעשה בקביעות, ייתכן שאפילו יש בזה משהו מזיק יותר ממועיל. כשאני חושבת להעיר ולהפנות תשומת לב מסוג זה אני שואלת את עצמי האם טמונים בכך גם רגשות אשמה שלי ורצון ל"תיקון העולם" מתוכם; האם אני מנסה לעשות משהו עבור האחר, ובעצם הייתי רוצה שזה יעשה עבור חלק בתוך עצמי. כאן אני יכולה לראות שהפעולה למען האחר נובעת מתוך ניסיון להשיג שליטה ברגשות של קנאה פנימיים שלי. בנוסף, כאשר שאני מפנה תשומת לב לאחר, למעשה אני מקלקלת לשני את ההזדמנות לקחת אחריות ולפנות עצמאית בעיתוי הנוח לו, כמו שהוא, במילותיו שלו ליצור את הקשר הייחודי לו, שמתהווה בדרכו ובקצב המיוחדים לו. חשבתי גם על כך, שפניה כזו ממלאת לכאורה, את משאלת ההתמזגות במקום לאפשר התמודדות עם החרדה, וכפי שאפשר לראות במקרים כאלה נוצרים ערבובים (על אחת כמה וכמה כשמתווספים לכך כינויים לא קבועים), ויש בלבול בין זהויות, ופה טמונות רבות מחרדותיי. אז בעצם מה שאני רוצה לומר הוא שהרבה מאד פעמים יכולה להבין איך אנשים נפגעים, ואת משאלותיהם, אבל בכוונה לא מתערבת או לא ממלאת את המשבצת, וזה דווקא מתוך מחשבה, גם של שמירה עליי. ועכשיו יש לי שאלה משל עצמי - הגידו נא, איך בוכים? ... (סוריקטה)

סוריקטה היקרה, קודם כל שאלה, אם מותר, מי שחיכית לו- הגיע? שואלת בחשש. מחקתי את השאלה ושוב כתבתי. זה מתקשר גם לדברים שכתבת כאן, עד כמה את רוצה שיתייחסו אל מה שאת כותבת. אני תמיד קוראת אותך ולרוב רוצה להגיב. מצד שני, זהירה, לא להעיק, לא להציף. עד כמה כותבת לעצמך? רק לאודי? למישהי מסוימת? לכולנו? איך בוכים? שאלה טובה. בפראפרזה על שיר (ילדים?) ידוע "בהתחלה זה כואב, אחר כך יוצא החוצה... ופתאום הוא הולך לבד". שנים לא בכיתי, כמעט בכלל, בטח לא ליד אחרים. פחדתי שאם אתחיל לא אוכל לעצור. שהכל יוצף ויציף. חושבת שיש כאן עניין של שליטה ומוכנות לוותר על שליטה. אצלי לפחות. שלך י.

הי ילדה אישה, הגיע הגיע, ושלום לנוחתים :-) בכתיבה לפורום נראה לי ש    אני כותבת לי-ולכל-מי-שקורא. מבחינת הציפיות הפנימיות והקולות הפנימיים - זה מורכב. הרחבתי על כך בכתיבה לעצמי, אך נניח בינתיים לכובד. בכל אופן, מקווה שזה לא צריך לשנות. אם כתבתי ושלחתי אז על הסיכון והסיכוי, ושכל אחד יהיה כמו שהוא. "איך שיר נולד..." איזה יופי :-) בזכותך ניסיתי לנגן אותו קצת. כבר מתחיל לכאוב, לפעמים, בעומק ומאד, אבל עוד לא נוצר בכי משוחרר עם קול ודמעות. עוד לא. התמסרות... מאחלת גם לך... ילדה אישה יקרה, ההקבלות שאת מוצאת - גם כאן וגם בפסקה האחרונה בתגובתך לרונה - נפלאות ומרגשות בעיניי. תודות רבות (סוריקטה)

סוריקטה יקרה תתחדשי לך על שמך החדש, עוד לא פניתי אלייך בשם זה, וקצת צריכה להתרגל שזו אותה את מעבר למילים. אבל את יודעת, לא קשה לפספס אותך ואת האיכות שלך, מעבר לכל הכינויים וכל משחקי המחבואים. אענה קודם מהמקום האישי שלי. את מכירה את התחושה הזו של החום המציף באזור החזה, שמגיע בהפתעה, כשלא ציפית לו, זו היתה תגובתי למקרא דברייך. שומעת את הדילמה שלך, האם נכון להזכיר, האם נכון להושיע, וגם קראתי את תגובתו של אודי שממליצה שלא תעשי זאת, אבל בשבילי, זה קודם כל היה נורא מרגש ששמת לב, וגם, אני אישית לא מ"המזכירות" את ההודעה שלי, אולי אני צריכה ללמוד לעשות זאת, אבל אף פעם אני לא אתעקש, אסוג בשקט אל תוך האפילה, אתפוגג, ואנסה להבין לבד, מה קרה שם, מה זה אומר... אז מבחינתי , כרגע, האפשרויות הן להעלם בשקט או להעזר בהצלה כזאת שמגיעה מבחוץ, וביניהן, אין לי ספק שעשית עימי חסד כשהזכרת אותי, כשראית אותי, כשהראית לי שאני לא צריכה "להלחם" על הקיום שלי, ולפעמים גם כשאני בשקט רואים אותי... אבל אלו רק המקומות שלי... אני גם עם שאלות כאלו, על מתי אפשר לתת להורה להיות הורה, ולילדים להשאר ילדים, אבל בחוויה שלי הורה הוא תמיד מאכזב, מתסכל ונכשל, והדבר היחידי שיכול להציל מהתחושה הקשה, היא דווקא אחוות האחים שנרתמת להציל אל מול המקומות בהם ההורה לא יכול לעשות זאת (אחותי!) (-: . מעניין לי למה החלטת לא לשלוח את התגובה להודעתי בסוף, אני הרגשתי מהשקט כבר לא פגיעה עמוקה (שזו גם התקדמות) אבל מין "נו מילא" כנראה השאלה שלי לא לעניין, לא מתאימה, לא במקום, לאודי ולכולם. את כותבת על רגשות אשמה ואני שואלת את עצמי אם כתבת את התגובה מתוך עניין בהודעה שלי, או מתוך החלקים ההוריים שלך, שראית את הודעתי המיותמת ורצית להציל (אפשר גם אופציה של שתי התשובות נכונות). את יודעת, פעם הכרתי בחור שהיה כולו עסוק ומתוסכל סביב שאלת הנתינה לאחרים- נתינה לעצמי. למשל, הפריע לו לגלות על עצמו שהוא נותן מתנות שהיה רוצה לקבל בעצמו. ניזכרתי בו פתאם (אולי כי הוא גם היה מנגן, אני מתגעגעת לנגינה שלו, והזכרת שגם את...), חושבת על זה שזה נורא טבעי שבכולנו יש את החלק שאנחנו נותנים לאחרים את הדברים שהיינו רוצים לקבל, אבל זה לא פוסל את הנתינה שלך, לפעמים להיפך, על אף המניע, הנתינה היא בדיוק נכונה... ואני שואלת את עצמי אם בדרך הזאת את גם יכולה לעזור לאחרים ללמוד משהו עלייך, על מה שאת צריכה, ומה את היית רוצה שיעשה כאשר את "נאכלת מקנאה". אני מנסה לרדת לעומק דברייך... האם כאשר לי היתה משאלה שיראו אותי, ואת ראית, האם היתה כאן התמזגות? אני לא בטוחה בכלל. אני חושבת שהזדמנויות כאלו בהן אנחנו מבינים את האחרים בלי מילים תמיד יהיו קיימות, ולצידם תמיד יהיו הפיספוסים, אבל לדעתי לפחות, אל לך לחסום את עצמך מן ההבנה הזאת. אני חושבת על אמא שמבינה את הילד שלה עוד לפני שהוא הראה סיגנל ראשון למה שהוא מרגיש... דבר כזה, אם קורה כל הזמן יכול להיות מפחיד לילד (אימאלה, אמא שלי קוראת מחשבות???) , אבל כשזה קורה לעיתים, זה נחווה כמשהו מקרב ונעים. ואת יודעת, אני מתייחסת לפי הסדר ואז מגיעה לסוף דבריך שאיכשהו נדמה לי שהיו צריכים להיות דווקא ברישא ולא אי שם בסיפא של דברייך. אולי אני לא מדייקת כל כך, אבל האסוציאציה שהעלתה לי השאלה שלך היתה שיר של עמיחי, על בכי ועל הפסקה של בכי... ההורים הניחו את הילד אצל הזקנים לא עזרו בכיות ותחינות הלכו אל תענוגיהם ליד הים הכחול. בכי הזקנים עוד שמור איתם מלפני השואה שנתונים מתוקים של בכי. בכי הילד חדש ומלוח עדיין, כמו ים התענוגות של הוריו. הוא מתנחם מהר: על אף האיסור החמור הוא יושב על הרצפה ומסדר את כל הסכינים לפי סדר קפדני, גודל וסוג: החדה, המשורית והארוכה:כאב לכל דבר וסכין לכל כאב. בערב חוזרים ההורים והוא כבר ישן במיטתו העמוקה. הוא כבר התחיל להתבשל בחייו ואיש לא ידע מה יעשה לו הבישול: האם יהיה רך או קשה יותר ויותר, כמו ביצה? כך הבישול מבשל. אחזור לאגדות היקרות, ואומר שאולי כמו בפיטר פן, לבכות זה עוד אחד מהדברים ששכחנו, ואנחנו עושים דברים אחרים במקום, ועכשיו לא נותר אלא להזכר... בינתיים אני מנסה לבכות גם בשבילך להתראות גלי

הי גלי חמד, כמה טוב שהגחת ראש לאור. גלי יקרה, תיארת את הבריחה הפנימית לפינה, התכנסות לתוך האפילה ההרסנית והמייסרת. לבד עם עצמך. הטיפול היקר לימדני שזו גם הזדהות עם אמא רעה וש?ד ריק, ובמקביל, זהו ביטוי חזק לאותה שאיפת התמזגות: תינוק ואמא בלבד ללא הצלע השלישית, שהיא האבא המפריד במידה ובאיזון. השהייה בחושך וייצור ההתפוגגות הפנימית - יש בה מן צורך משונה להתענג על הסבל, והביטול העצמי לכאורה מאפשר את קיומה של הפנטזיה על היש האינסופי... עכשיו זאת הזדמנות טובה לקשור זאת לפורום ולהתרחשויות הזועמות שראינו בו. שאלת למה התחלתי לרשום תגובה לשאלתך היפה ההיא. יש נושאים כאלה, שאני נמשכת אליהם ורוצה להתייחס. ראיתי את השאלה שלך מאד במקום וברגע מתאים. לא שלחתי כי לא סיימתי לכתוב את התגובה ועדיין לא הייתי שלמה איתה; היא כנראה הייתה צריכה להתבשל עוד, להתחיל לגבש צורה ראשונית. הנה מחדש רעיון ומחשבות מעולמי על אותו בסיס. מנוסח במילים שמתאימות לי יותר לעכשיו - בואי נתייחס לפורום כאל יישות אחת. הייתי אומרת ש"הפורום" מייצג את התינוק/ת; המנהל - את האמא; והאבא נכנס לכאן בדמות הגבולות (ימי פעילות, סינון והגדלת אבטחה, הבקשה לשימוש בכינויים קבועים, מענה מדו?ד ועוד ועוד). התינוקת לא רוצה את אבא. רק היא ואמא לנצח, בחיבור שהוא אפילו יותר מאשר בחבל טבור. בלתי נפרד ממש. זהה. לכן, היא מכסחת כל ביטוי של צד גברי. כש"האב" מוזכר רעיונית אך חסר יישום מספיק בשטח, מתפרצים תוקפנות וזעם, ביטויי קנאה עזים והמוני תלונות שמבטאות בין השאר ניסיונות הכחשה של האב וגם את הקשר שלו עם אמא. לדעתי, מרגיש שלפעמים לפורום הזה חסר מאד אבא. אני חושבת שאודי היקר מנסה להנכיח אותו כאן בצורה רצינית, ברורה וחיונית. כן... היסטוריה... היה היה אבא, והיה הייתה אמא, הם היו ביחד שם קודם לפנינו ויצרו אותנו. וכמעט בטוח שהייתה אהבה. משהו בסיסי של החיים. כאשר יש בעיה לתפוס את הדבר הבסיסי הזה, אנחנו יכולים להתבלבל - כמו בין טוב לרע, אסור ומותר, זכר ונקבה, גדול וקטן, מעט והרבה... נכון, את צודקת - אם יש שם מישהו לתת ויש שם מישהו לקבל ויש סינכרון יחסי ביניהם ולשניהם זה מתאים מעת לעת - בוודאי שזה יופי וזה נהדר. אבל, אם הצפייה היא להתאמה ודיוק בכל רגע נתון, משהו טוטאלי ומאובייקט מסוים אחד בלבד - זה לא טוב, ומזמין מערכות יחסים של תלות הרסנית. יש גם "קשרים" עם מאפיינים כאלה. אבל, הקשרים הללו, כמו שאת יכולה להבין, די מעוותים. אכן אפשר פעמים רבות להבין ללא מילים, ואפשר גם ברוב המקרים די לדייק, אבל, שוב, צריך להיזהר זהירות רבה ותמיד להשאיר מקום לספק ולקולות אפשריים נוספים, וחשוב גם לדעת שמימוש המשאלה אינו בהכרח דבר מצמיח. וזהו לבינתיים, אלייך, גלי, בחיבה ומן הלב, וגם לך, אודי היקר, שולחת לך את תודותיי הרבות על דברייך ומעשיך בפועל החשובים והחיוניים. מקווה גם שארשה לעצמי יותר להרגיש, לוותר על האחיזה ההיא ולשחרר... (סוריקטה)