...

שלום בנות ואודי לא הייתי פה כמה זמן, ונכנסתי אתמול לקרוא וראיתי את ההודעה שלכן. הצחיק אותי מה שרויטל כתבה על הקול הייחודי שלי..אני מרגישה כמו נשל של נחש - שקופה, חלולה מחוררת..מישהי אחרת קמה והולכת לעבודה, אני נשארת בחושך, מחכה לחזור ללילה כדי שאוכל להוציא ממני את הדמעות, כבד לסחוב אותן כל היום בפנים. אתם מכירים את הגידולים שצומחים בתוך גוף של אנשים ומצמיחים ידיים ורגליים? הם מרגישים כל כך בנוח שהם מתחילים לחשוב שהם חיים. עכשיו שהוא ניתק אותי באבחת אזמל, נשארה רק ההכרה והניכור. ניסיתי כמה פעמים לשלוח לו הודעה שאני רוצה לחזור, הוא התעלם ממני. הכל קהה ומטושטש. מנסה להמשיך כרגיל, אבל כל היום הולכת עם חור פעור לי במרכז הבטן, ואני כל הזמן תוהה כמו מפגרת, למה אף אחד לא מזמין אמבולנס. תודה רויטל על מה שאמרת. זה די הדהים אותי. גם בעבודה מישהי באה ואמרה לי שכשהיא הייתה לחוצה באיזשהו מיון קבוצתי לעבודה, היא חיקתה אותי כדי שיצליח לה. זה היה הדבר הכי מרגש שהיא יכלה לומר לי. היא כזו מדהימה, והיא רואה בי דמות משמעותית, שאפשר להסתכל עליה וללמוד ממנה. ואני מרגישה בפנים כמו בלון בלי אויר. בלי טיפת אויר ואהבה. נפתחתי ונתתי לו לגעת במקום הכי עמוק ורך, והוא עשה לי שם נמק. לא יודעת איך להעביר את ההרגשה הזו. לא יודעת.

הי אופיר, שמחה שחזרת. נילי, תודה על מה שכתבת אני אכן סקרנית... מיקה ,נדמה לי שאני יכולה להתחרות איתך על הקטע של "ההתנגדות"{ואני אנצח} אני לא מכירה מישהי יותר "מתנגדת" ממני ולכל סמכות שלא תהיה. את יודעת כמה פעמים "אכלתי אותה" בגלל ההתנגדות הזו... הייתי ילדה של "דווקא" עושה הכל הפוך ממה שאומרים לי, רוצה להרגיש קיימת... היום אני רק עובדת לזהות את ההתנגדות הזו להבין ממה היא נובעת בכל סיטואציה,

זו לא תחרות שהייתי רוצה לנצח בה... הבעיה שבגלל ההתנגדות והקושי להתנגד להתנגדות.. נשארתי לבד. לא הצלחתי ליצור זוגיות, משפחה כלום ואפילו חברתית אני מבודדת. מאד מקווה שאצלך זה לא כך. מאחלת לך רק טוב

הי אודי תודה...אני התכוונתי להעביר את ההרגשה, במובן של להעלים אותה, שיעבור הכאב..פעם חשבתי שזה באמת מילה נרדפת, שלהעביר את הכאב, זה להיות מסוגלת להעביר אותו למישהו אחר, במילים. היום אני לא מאמינה ככה. מילים לא יכולות להעביר שום דבר, לא מבפנים ולא בחוץ. זה כל כך כואב אופיר

הי אופירוש יש לעמיחי שורה משיר שהוא כותב שהוא מרגיש שהוא הולך ברחוב כאמבולנס משמיע קול צופר מיילל ואנשים חושבים שזה דיבור רגיל... ואת מספרת עוד על פער הרבה יותר גדול. שאת מרגישה את החור בבטן, ואנשים אחרים רוצים להיות כמוך. אני חושבת שזה גם מרגש שרואים בך משהו שאת לא מצליחה לראות בעצמך, אבל גם בטח לא קל, כשלא רואים את הגידולים הממאירים בתוך הגוף, כשאין מהסביבה הקרובה חמלה כלפי מה שעובר עליך... נורא מתחשק לי לתת לך משהו שירגיע את הכאב... לספר שגם אני כמו אחרים התרגשתי ממך. מהרגישות הרבה. מהתבונה. מהמבט הכנה והאיכפתי שעובר דרך המילים (גם בלי לראות את המבט). קניתי את הספר "דופק" אחרי שהמלצת עליו כאן (מאד נהנתי!). ואני חושבת על הכאב הרב שלך, ואולי שלפחות את יכולה להתנחם בכך שהכאב מצביע על כך שיש שם דופק, שמשהו חי שם בפנים ובועט וצועק ומחפש מזור. חבלי לידה, בטוחה שבבוא זמנו הכאב יצא החוצה "וכולם שמחים ופתאם איזה יופי", וכשהוא יצא החוצה זה כבר לא כל כך יכאב. ובנימה קונקרטית יותר, אם מתאים לך... את יודעת, אני עכשיו בטיפול מוצלח אחרי חוויה קשה של טיפול שהסתיים רע, והיה שם הרבה כאב והרבה חוסר אמונה בכך שיכול להיות משהו אחר... ורציתי לשאול אם אולי את מרגישה שאת יכולה לנסות שוב "לסמוך" (כמו בספר). חיבוק גלי (לשעבר גילי)

גלי... גרמת לי לבכות הלוואי..שאוכל לסמוך שוב פעם. אני עייפה, וצריכה מישהו להישען עליו ככ. תודה אופיר וחיבוק בחזרה