אודי

היי אודי, אתה יודע ,בא לי לסיים את הטיפול, אני לא בטוחה שצריכה להוסיף על עצמי ,גם כך קשה בלי זה. כרגע אין לי אפשרות כלכלית לשלם את הפגישות,זו המציאות העגומה..אני לא יודעת איך אפשר לצפות ממני לא להיפגע או שהתחושות שלי שאף אחד לא סופר אותי ישתנו ?גם אם אני לא יכולה להגיע לפגישות בגלל נסיבות כלכליות וזה לא תלוי בי..כפתרון הוא יכל להציע לי אלטרנטיבה אחרת כשהוא יודע שאני במצוקה כמו לדבר בטלפון פעם בשבוע לכמה דקות עד שאני אוכל לחזור לטיפול, זה היה עוזר לי והוא יודע . אבל הוא לא חשב על האפשרות הזו אז כנראה שלא באמת אכפת לו. אף פעם לו היה אכפת לו. אני לא יכולה לסמוך עליו יותר ,ובכלל איבדתי את האמון בפסיכולוגים.בא לי לעזוב את הטיפול. אתם כמטפלים חושבים שאם אני מרגישה ככה אז רק אני אשמה ורק לי יש אחריות על התחושות האלה. אתם לא חושבים שגם לכם יש חלק בזה?

אודי , "דעתי היא שהכי קל לזרוק אחריות על מישהו אחר" ציטוט שלך ..רק שתדע שאני תמיד בודקת קודם כל איפה אני אחראית,מה אני אמרתי או עשיתי לא נכון וכו'.ובמקרה זה אני לא רואה משהו שעשיתי לא נכון,אם אתה אומר שלדעתך אולי יש משהו כזה אשמח אם תסביר למה אתה מתכוון.. "ומהאכזבה על כך שלא השכיל להציע לך פתרון יעיל - את מפסיקה לסמוך ונגררת לאובדן אמון מוחלט בפסיכולוגים וכו' וכו'"גם ציטוט שלך.. אז אני מרגישה שכמטפל הוא אמור *כן* למצוא פתרון יעיל ואם הוא לא ..אז זה סוג של(חוסר) אחריות שלו ,לא? או חוסר תשומת לב.. אני מרגישה בתגובתך שאתה כועס עליי.. אולי בגלל שאמרתי שלא מאמינה בפסיכולוגים..אמרתי את זה כי התאכזבתי גם בעבר ואולי זו כבר אכזבה אחת יותר מידי.. וזה מעניין ומוזר שזה חוזר על עצמו באופן סיסטמתי.. ועוד יותר מוזר שרק עם פסיכולוגים.. לא שהכרתי כל כך הרבה פסיכולוגים אבל אלה שהכרתי הם "הצליחו" לאכזב ,להעליב בצורה בלתי רגילה.. מקווה שזו שאלה לא אישית מידי.. אתה כמובן לא חייב לענות אם כן.. איך היית נוהג במקום המטפל שלי? אם מטופלת שלך שנמצאת ממש במצוקה אומרת לך שלא תוכל לשלם על הפגישות הבאות.. אבל היא בכל זאת זקוקה לפגישות כי היא ממש במצוקה? מה ההית עונה

הי חן, חושבת שלא באמת איבדת את האמון בפסיכולוגים. הנה את פונה לאודי, והוא פסיכולוג... אבל יש לך ציפיות, המון ציפיות, ומה שקורה בשטח לא תמיד הולך עם זה. ובא התסכול... והיי, הפסיכולוג שלך מטפל בך, הוא פינה לך מקום, ואפילו עשיתם כברת דרך יחדיו. אילו אף פעם לא היה אכפת לו במילימטר - הוא לא היה מסכים לטפל בך בכלל באופן מוחלט. אם הוא הסכים לקחת את האחריות הזו ולנסות לטפל בך ולעזור לך, סימן שהוא האמין שיש סיכוי סביר שהוא יוכל לעשות זאת די טוב. את אולי מצליחה לזכור רגע אחד של חיבור? האם עדיין את נצמדת לאמירה הכל-כך נחרצת? אם את אומרת שאת מרגישה שהטיפול רק מקשה ומקשה- גם על זה צריך לדבר, ואם המסקנה תהיה שאינו מועיל ואינו תורם ואולי גם מפריע - מפסיקים אותו, משום שכל הרעיון של הטיפול הוא להקל ולא להוסיף ו"להזיק" בראייה כוללת ולאורך זמן (וזה דווקא משום שאכפת ואחראי...). האם הפסיכולוג סבור גם כן שהטיפול רק מערים עוד על קשייך? האם הטיפול אינו אמור לעזור לדברים המטרידים והכבדים האחרים שקשה איתם ממילא? ההרגשה של "לא סופרים אותי" האוטומטית שנבנית אצלך בפנים, כנראה תפגוש אותך בעוצמות שונות, ובתדירויות שונות תמיד. אבל, אני מנחשת שכאן הזמן להשתמש בכלי הטיפול כדי לעבד את ההרגשה, ואולי גם לכייל ציפיות, למשל בהתאם לרמת איכות וסוג הקשר. העיבוד, גם כצוברים איתו ניסיון, לא בהכרח מיידי, אבל זמני השהות במקום הרע מתקצרים. לאט לאט יש שיפור. ההליך הטיפולי גם מקטין את רמת החרדות הכללית, וכך גם הפגיעות הללו יורגשו מעט פחות ויחלשו קצת. חושבת שכדאי לך לדבר בגילוי לב ולהעלות את האפשרויות שנראות לך מתאימות למצב (גם אם כבר דוברו). לברר ולהבהיר. ייתכן שחלקן לא יהיו נוחות למטפל וייתכן שחלקן לא תהיינה מועילות (ואולי אף מפריעות) מבחינת הסתכלות מקצועית רחבה על הטיפול לטווח ארוך. זה עדיין לא מצביע על היעדר אכפתיות. להיפך. המטרה היא לשמור על הטיפול (גם אם יופסק ויחודש בעתיד). בכל אופן, רצוי שאת תציעי באומץ את הכיוונים מבלי שהוא יצטרך לנחש באזורים שקשה לדייק בהם. למרות החרדות המובנות כל-כך, רצוי לנסות לבדוק מה יכול להתאפשר ומה לא, כי גם אם משהו מהתוצאה יתלכד עם מחשבה פנימית שלך ויבוא הלינקג' הפנימי הזה של "ידעתי! ידעתי שזו תהיה אכזבה גדולה" תדעי משהו על המציאות וזה לא יהיה רק דו שיח פנימי בינך לבינו מבלי שהוא בכלל יהיה מעורב בזה. לא יודעת אם אפשרי בכלל, אבל הרעיון של התשלום המתעכב יכול להיות רעיון טוב. להרגשה ש"את חייבת לו" יכולה להיות תרומה להתקדמות הטיפול ואולי גם להגדיל מוטיבציה לכיוונים מסוימים. וגם זה תלוי בעיתוי שבטיפול... ועוד משהו קטנטן - כל פסיכולוג הוא אדם מיוחד בפני עצמו עם גישה ואופי משלו. וככל האדם גם פסיכולוג טועה לפעמים. אבל, הכללה כדוגמת "אתם הפסיכולוגים" בדרך כלל מדברת יותר קול פנימי של הדובר. תרגישי טוב ומקווה שתוכלי לראות שבסה"כ יש לכם שותפות טובה, (mp)

היי MP, בקשר לאמון בפסיכולוגים כתבתי גם לאודי זה בא מנסיון עבר די מר שהיה לי עם פסיכולוגים. ולגבי הציפיות.. לפחות בעיני זה ריאלי לצפות שהוא יציע אופציה אחרת למשל שיחה טלפונית של כמה דקות בשעה הקבועה שלנו שבמילא נשארת שמורה עבורי,עד שנוכל לחדש את הפגישות. אני לא יודעת למה הוא לא הציע לי ..לאור העובדה שהוא יודע שאני ממש סובלת ועוד יותר קשה לי בלי פגישות. בסך הכל כשאין את ה"רעש" בטיפול ואם הכל מתנהל על מי מנוחות אז אני כן מרגישה שהטיפול עוזר,אבל כשאני מתאכזבת או נעלבת ממנו אז זה ממש מפיל אותי לתחושות קשות.. אני לא יודעת אם זה מזיק לי ברמה כזאת שצריך להפסיק את הטיפול ,אבל זה בהחלט יכול להיות מאד לא נעים לפעמים כשאני "מתבאסת" בגלל תגובה שלו שמתפרשת כחוסר אכפתיות, לא יודעת, אולי זה לא מסתדר ביננו כי "הצרכים" שלי נראים לו תובעניים או טורדניים מידי ולי הם נראים ריאלים. לא יודעת... בכל אופן ,תודה שקראת והגבת זה בכלל לא מובן מאליו. תודה. חג שמח, חן

הי חן, בהמשך למילים החשובות שהוספת ורשמת, ... נותרתי קצת מבולבלת לגבי מה שנקבע או נסגר ביניכם בנושא ההפוגה הזמנית. האם ישנה הסכמה משותפת לגבי קיומה ומימושה, האם ברור מתי היא מתחילה, מתי מסתיימת, מה התנאים השלמים... עם זאת, הוספת פרטים רבי משמעות, ואנסה בכל זאת לתרום מעט. לדעתי - ואני מניחה שגם את רואה זאת היטב - ההסכמה שתשובו להיפגש תוך פרק זמן מוגדר, על אחת כמה וכמה אם אלו אותן שעות בלוח, כאשר בינתיים אינך משלמת, אינו דבר מובן מאליו כלל. כעת, לגבי תקופת הביניים - לדעתי, זה לא בהכרח אומר שנכון לך ליצור קשר טלפוני רק לכמה דקות באותו חלון זמן של הפגישות המקוריות בדיוק. גם אין זה אומר בהכרח שהוא יהיה זמין עבורך דווקא בחלון זמן זה. את גם יודעת שהזמינות, באשר תהא, גם כן תהיה חלקית לעומת פגישה של ממש. מה שאני בעצם אומרת זה, שהשימוש ב"ממילא" אינו מדויק בעיניי. בעולמי, למשל, יכולתי לראות ברעיון ניסיון שעלול לעודד טשטוש גבולות, ולכן, דעתי היא שבמקרה כזה חשוב להגדיר אותם ביניכם באופן חד יותר (גם אם מכאיב ומכעיס). נושא הגבולות אינו דבר של מה בכך ולעתים קריטי ממש. בכל מקרה, עכשיו, משהבעת את המשאלה בצורה שמבהירה יותר את נושא ההתקשרות בפרק הזמן הזה והעיתויים שלה, נראה לי שעוד יותר חשוב ליזום את הנושא בשיחות. ייתכן שיש כאן מורכבות שהיא. למשל, המשאלה ליצור איתו קשר ממש בנקודות הזמן המסוימות עליהן דיברת, אך כשאינך שם, מנסה לבדוק במן איזו דרך מה הוא עושה כאשר את לא במקום (גם פיזית); האם מישהו תפס לך את המשבצת אצלו. מכאן ניתן להיגרר למחשבות מרחיקות לכת שכאילו הכל לגמרי על חשבונך ואין לך כלל נפח בלבו. ייתכן שזה קשור לקושי לקבל את העובדה שבמרחבים מסוימים אין לך שליטה, ואולי גם הקושי לקבל את ה - "גם וגם". אלה חרדות חשובות ביותר לדבר עליהן. חשדות... נטישה... בגידה... הדיבור עליהן והכרתן הם מטרה חשובה בטיפול. רוצה להזכיר, שאפילו כאשר את שם בחדר, בפגישה שלך ו"לפי כל החוקים", הוא עדיין יכול לנדוד במחשבות שקשורות לעולמו הפרטי שלו, אם כי הריכוז בנושאים הקשורים אליך גבוה יותר בדר"כ. יודעת שקל לומר מלבצע - אך כדאי לנסות לסגור כמה שיותר פינות לפני פרידות מתוכננות. פרידות קטנות (כמו לפני סיום פגישה) או גדולות יותר. וכן, גם למטופל יש כאן חלק באחריות. לעתים הסירוב לקבל אותה יכול להיות עיקש עיקש; חלק מהעיקשות הזאת והסירוב לקחת אחריות יכולה לבוא לידי ביטוי בראייה שלוקחת עד לקיצון. זה לא קל, וההודאה בחולשה מצריכה תעצומות נפש. נסי לשים לב אם לפני פרידות (אמיתיות או מדומות) את מנסה באופן חזרתי לייצר מצבים לא סגורים ולשחזר סיטואציות/ קשרים גרועים אך מוכרים מבפנים (מתוך מנגנונים מופעלי חרדות ובאופן לא מודע - אין כאן כלל עניין של הטלת אשמה), והם שמגדילים את הסבל שלך עד מאד. כשאת מזהה שזה חלק שלך - וכמו שאומרים הפסיכולוגים - באופן פרדוקסאלי - זה מכניס יותר לשליטה. חושבת שבמקרה הזה מומלץ לעשות הכל כדי להישאר דווקא עכשיו בטיפול ולדבר על הפנטזיה של ההפוגה הזמנית על כל תנאיה, אך לא לממש. צריך לנסות גם לשים לב, משום שנושא המצוקה הכלכלית יכול לשמש עילה כדי לברוח מדיבור על נושאים שהם לב (אזורי ה"רעש" כמו שקראת לזה יפה) ודווקא אז צריך לעשות את מרב המאמצים כדי למצוא דרך כן להישאר וכן לגעת. הייתי מאד רוצה להאמין שזה יסייע בשיפור ההרגשה שלך - משהו בסיסי, עמוק ואמיתי, משהו שעימו תבוא הוקרת התודה הגדולה לטיפול. לכבוד העצמאות :-) (mp)