רשימות

ההודעה של אור מביאה אותי לכתוב. לא בטוחה עדיין אם תהיה פה שאלה בסוף המילים, לא בטוחה גם אם ההודעה הזו תשלח.. אני כותבת פה די הרבה, אני חושבת, פשוט לא שולחת.. ככה יוצא... רציתי רק לומר שאני עושה רשימות של חיי כבר שנים. לפחות 10-15 שנים שאני עסוקה די הרבה ב"עיצוב אורח חיי" (על הדף). כל מיני דברים שהייתי רוצה שיהיו חלק מחיי. גם בעתיד וגם היום. מתכננת כמה פעמים בשבוע אעשה את זה וכמה פעמים בשבוע את זה. לאן אלך, עם מי אשמור על קשר ועם מי פחות. רושמת הכל כמו תכנית. מיותר להגיד שאני נשארת בבית עם התכניות שלי. מיותר גם להגיד שאני יודעת שכך אני עושה. שהתכניות הן סוג של תחליף. עד לא מזמן (אולי עד שמלאו לי 30), הרגשתי שאלה תכניות שיש בהן ערך. שאני באמת מעצבת את חיי בעתיד. הגיל העגול והלא נעים הזה הביא איתו את המועקה שבתחושה שזה סתם. שאני סתם מוצאת לעצמי דברים מהצד, במקום לנסות להשתלב בחיים באמת. שאני סתם מבזבזת זמן כי אני לא יודעת איך לעשות איתו משהו. (שאולי מוטב לתיתו למי שידע). עברתי כל מיני מסגרות, פורמליות ובלתי פורמליות. ממעטות מאוד מהן נשארו לי חברים. לפעמים נדמה לי שאני רק עוברת דרך. לא לגמרי משאירה סימנים אחריי.. (כמו "איני רואה את צעדיי.."). ומאידך..צודקת הפסיכולוגית שלי כשהיא אומרת שהגעתי די רחוק יחסית למי שמרגישה כמו שהיא מרגישה. (או כך נדמה לי שאמרה.. אני כבר לא בטוחה..). אם היית הפסיכולוג של מישהי דומה, האם היית ממליץ להפסיק עם עניין התכניות? להפסיק לשרטט סכמות של חיים? נראה שבסוף בכל זאת הצלחתי לחלץ שאלה... עכשיו רק נראה אם יהיה לי חשק לשלוח יאללה, שיהיה.. (ל.)

שוב אני, נראה לי שאני מתחרטת... :-) מה אתה אומר, זה חוקי לבקש ממך למחוק את העניין הזה? לא כל כך בא לי להיות פה בסוף.. אפשר? מצטערת, ל.

אודי... או שאני עייפה בצורה יוצאת דופן, או שענית לי לפני שכתבתי את ההודעה הראשונה.. משפשפת קצת עיניים ("מה יותר גדול, 23 או 00?", אני שואלת במלמול מבולבל..) אולי אלך לישון אחר כך יגידו שפסיכולוגים אינם יודעים לקרוא מחשבות.. ;-) ביי בנתיים

בוקר אור ל. יקירתי, הקשיבי נא - מחיקה מהפורום ו/או הפסקת הרישומים, ואת יודעת מה, גם הדחקה לא מודעת של תכנוני עתיד עד כדי כך שאינך מזהה אצלך פנימה ומאבדת אליהן גישה - אף לא אחת מאלה תעלים את קיומן של המשאלות שם בפנים. את היווצרותך והיותך כפי שאת. ובכלל, כמו שאני תופסת את זה, מאחורי כל תכנון עומד עולם ומלואו והוא אינו תמים כל-כך... ואני חושבת דווקא על משאלה שאולי לא רשומה על הנייר כפי שהיא, אלא משאלה פנימית קטנה והכי ענקית: להיוולד מחדש... משאלה שלא באמת ניתן לקיים אותה, אלא במובן המטפורי שלה, במובן של ההמשכיות, החזקת התקווה לעתיד, והתחלה של דרך (י.) חיים (ברנר) ;-) קצת פחות מייסרת. מצער-משמח אני אומרת על הדברים האלה... והייתי חושבת שלמשאלה הזאת צריך לתת יותר נפח וקיום, לרדת לפרטים ולהגדיר מעט יותר. כן, צריך אומץ והמון סבלנות... ועוד דבר - בעיניי נשמעים אי אלו קולות של קנאה שנחבאים בתוך הבקשה "לתת את הזמן למי שיידע לעשות איתו משהו מועיל יותר". אני מקווה שאת מבינה שנתינה כזו, על אף שנראית שמיימית מהיותה התמזגותית כל-כך, היא בעצם מקרבנת והרסנית לשני הצדדים. באותו רגע אין כאן שניים... חלק אחד בך בולע את האחר, ולכן, גם אין כאן אהבה, או קשר... והי, לא מוחקים את החלקים של פעם, לא תאבדי את הילדה ההיא. היא חלק ממך. זהו לבינתיים, שלך (mp)