אימוץ בגיל שלושים

שלום אודי, רציתי לשאול האם זה אפשרי לאמץ ילדה/אישה בת שלושים בגלל חוסרים וחסכים שיש לה. האם קיים כזה דבר בספרות? אני מחפשת אמא מאמצת ואני בת שלושים. האם זוהי רק פנטזיה? בשבילי זה חיוני כמציאות קיימת. אני סובלת מחוסר אהבה ומחסכים קשים שהוטבעו בי באופן עמוק ומהותי. אשמח לתשובתך האמיצה, הכנה והרצינית.

הי מזל, אני רק משתתפת בפורום, רציתי לרשום לך כמה מילים מתוך דברים שעלו בטיפול שלי, בדיוק סביב הנושא הזה, גם משכבר הימים, ואפילו, אפילו ממש בפגישה האחרונה - מסתבר שכבר חשבו על הרעיון ברמה היישומית (כך לפחות נאמר לי בטיפול שלי...) - לא יודעת בדיוק פרטים, אבל יש משהו מהסוג הזה על אמת בארה"ב. אימוץ מבוגרים. (ולא ששלושים זה גיל נורא מבוגר). וכמדומני, ישנה גם היסטוריה של מטפל מפורסם שלקח לביתו מטופל. באמת הלוואי של משאלה... אבל אני כאן בארצנו הקטנטונת עם כל המשאלות... עדיין נראה לי שבידיעות הללו, אפילו פשוט כידיעה יש משהו מלבב מחמם ומעודד. נאמר לי גם, שהדבר המציאותי הכי קרוב שכן קרה (קורה) לי הוא פגישות טיפוליות תכופות יחסית. נכון, זה נורא נורא מעט ורחוק ולא באמת אימוץ, ועוד הרבה דברים זה לא. כנראה, שגם לאימוץ אמיתי יש ת'מגבלות שלו. חוצמזה נאמר לי בצער עמוק שהחסר מימי העבר - יישאר, ותחליף קרוב - אף פעם לא יהיה באמת. הפשרה והויתור עצומים, אבל כנראה שיש דרך לשפר את המצב ולהגיע למשהו מפיח חום שאפשר לקרוא לו חיים. עבודה קשה וגם מזל צריך... (mp)

אני לפני כמה ימים שאלתי בדיוק את אותה שאלה (בפורום אחר באתר אחר) ואיך שבאתי ללחוץ "שלח" מחקתי את ההודעה כי הרגשתי שהיא... בקיצור רציתי להגיד שהמסגרת שהכי קרובה לפתור את הבעיה (לצערי הרב, גם אני חולמת על משפחה מאמצת. אין לכם מושג כמה. כ"כ רוצה הורים נורמלים, בית חם להיות שייכת אליו) נקראת "חונכות". אולי אודי אם אתה מכיר את הפרוצדורה של סל שיקום, ושירותים של ביטוח לאומי, או של עמותות שמתעסקות בזה, עם או בלי שיתוף הביטוח הלאומי תוכל להסביר. אני למשל ממש רוצה חונכת. חברה כזאת שתעזור לי ותתמוך בי. זה לדעתי הרבה יותר "שווה" מטיפול. עם חונכת אפשר לצאת לבלות, היא באה אליך הבייתה, עוזרת לך, דואגת לך, עיקר הפעילות היא בך, בצרכים שלך. וגם מדובר על איזה 3 שעות שבועיות שזה בטח יותר כיף מטיפול שיש לו את הגבולות הנוקשים והאכזריים (סליחה אודי, אבל ככה אני רואה את זה). אם מישהו, או אתה אודי, יכול להרחיב על נושא החונכות זה יכול לעזור אני חושבת לכותבות בשרשור, וגם לי אישית, ובטח שלעוד אנשים פה בפורום.

בוקר אור אודי, בוקר אור מזל (תודה שנטעת באומץ את העץ החשוב הזה ואני מקווה שתוכלי להיעזר גם בנו), הנושא קרוב ללבי ורציתי להוסיף עוד כמה מילים בהמשך למה שנאמר - חשבתי על כך שפנטזיית האימוץ (או בוורסיה חמימה ונוגעת אחרת - חונכות, למשל), היא פנטזייה שבאיזשהו מקום גם מייצגת משאלה לקשר קצת פחות סימטרי, אולי גם תלותי יותר. אולי גם יש פה ניסיון למצוא סוג של פיצוי (אם כי זעום וחלקי). אין בהכרח רע בזה, כל עוד המידה הסבירה נשמרת מבחינת הצדדים השונים, נראה לי... חושבת גם שהמשאלה מבקשת ביסודה למצוא מרחב בטוח, מרכך ומצמצם חרדות, שישמור עלינו מפני ההרסנות שלנו, או בעיקר מפני החמדנות (ובת הצמד שלה - קנאה). כמיהה לגבול מוגדר ומיכל. ולדעתי, גם אם האפשרויות הללו תתוארנה ביותר מילים ותתבהרנה, ולכשיתגבש משהו שאפשר להפוך למציאותי וקונקרטי, עדיין, בעיניי, יידרש (ממש נראה לי הכרח) טיפול עומק מקדים, ובעיקר ממשיך ומחזיק ושומר במקביל: מחד - טיפול (שתפקידו מסוים מאד ומוגבל וטוב שכך, משום שבראש ובראשונה הוא צריך לשמור על קיומו כטיפול נפש); ובמקביל, ולא עומד בסתירה - תמיכה נוספת / קשר נוסף מחוץ לטיפול. גם וגם. גם. וגם. וכאן טמונות מורכבות וחרדות גדולות... (נטישה... בגידה... וכו' וכו'). ובסוף, אני מניחה שלומדים להשתמש האחד בזולתו באופן מאוזן יותר. כמה קשה יכול להיות הויתור על "רק-אמא-תשביעני", כמה לא קל לחדול מהתעקשות על הנישה הזו בלבד; כמה מסובך לפעמים לאפשר גם למישהו אחר לתת את המעט והכל-כך פחות מספק שלו; כמה לא קל עם רגשות הנקם המתעוררים... פרידות - עניין מסובך P-: נראה לי, שלפחות בהתחלה, האיש האחד והנפרד הזה, שלומדים בהדרגה להשתמש בו מבלי להרוס ולהיהרס, יהא מטפל של הנפש... וכנראה שבאמת בסוף זה הופך ל - "את פשוט צריכה חבר... " :-) והשיר של עמיחי מדהים כמובן בוקר אור (mp)

לא מסכימה איתך לגבי עניין החבר. לי יש חבר, אני מאורסת, והוא לא תחליף להורים... והכי נורא שהקשר הזה גורר עוד יותר כאבים בנושא, כי יש את המשפחה שלו, ולו יש משפחה נורמלית, יש לו הורים נורמלים, ויש לו סבא וסבתא טיפוסיים כאלה (ולי מעולם לא היו סבא וסבתא), ואז זה תמיד נורא כואב לי להיות בנוכחותם/אצלם, ועם כמה שהחבר שלי אומר ש"עכשיו יש לך משפחה" אז הוא לא שם לב שברגעים מסוימים (מבלי שהם מתכוונים) אז אני נשארת חריגה ובודדה. אני לא הבת האמיתית שלהם. ואני לא הנכדה שלהם. ולילדים ולנכדים שלהם הם מתייחסים אחרת, ואני לא ארחיב. אז חבר זה לא פתרון למצב הזה. אני בטוחה שיש משפחות טובות שהיו מוכנות לאמץ ילדים גם אם הם בני 30. אני נגיד חושבת שזה גם פחות מסובך מלאמץ ילדים מתחת לגיל 18, מכיוון שהנושא הכלכלי הוא אמור להיות פחות רלוונטי, אנשים מבוגרים, בד"כ מפרנסים את עצמם, בסה"כ צריכים "משפחה" במובן של קשר, והיות ולא אמורה להיות בעית תקציב, צריך ליצור סוג של מאגר כזה של משפחות שרוצות לאמץ וילדים שרוצים שיאמצו אותם. אגב, אני מכירה עוד מסגרות דומות, אבל אני אפרט קצת כדי לא להזדהות. אני מה שנקרא פעילה חברתית, ובחגים, כמו פסח וראש השנה, וגם לפעמים בשבתות, אנחנו כן לעתים עוזרים לאנשים בודדים להתארח אצל משפחות לארוחת שבת/חג, וזה בעצם מה שמעיד שיש משפחות שמוכנות "לאמץ". בעצם מה שאני כותבת לגבי עניין התקציב- שלא מחייב אימוץ+ לינה/מגורים (בניגוד לקטין) אלא בסה"כ קשר משפחתי ורצון הדדי (בלי פערים וחוסר שוויון עם בני המשפחה האמיתיים, כי אז זה באמת ממש ממש כואב...).

שלום לך אם.פי, הדברים שכתבת ממש מאירי עיניים, רק שצר לי לאכזב אותך, אני ממש לא שם. אני עדיין בפנטזיה הסימביוטית הבלתי מתפשרת ולכן כמעט בלתי אפשרי עבורי להתקיים בטיפול ולכן אני כל הזמן חוזרת על המנטרה של "רוצה לעזוב את הטיפול". בעיקר כי אני מפחדת מדחיה ומההרסנות שלי שתוביל לכך שהמטפל בסופו של דבר יזרוק אותי או יראה לי צד שאני לא מכירה. בשבילי כולם בסוף הופכים זרים. וזה פוגע עד לשד העצמות.

שלום לכולן (ולכולם->אודי) אני לא בטוחה מה אני רוצה לכתוב. בזמן האחרון מרגישה יותר ויותר מתמכרת לפורום, אבל באופן מזוכיסטי מרגישה שהוא גורם לי להרגיש יותר רע. שומעת כאן על המון אנשים שמרגישים כמוני, אבל זה לא מנחם, זה רק גורם לי להרגיש עד כמה אני לא מיוחדת. אם לפחות הייתי מיוחדת בטירוף שלי אז היה לי מקום בעולם. גם אני בסביבות גיל השלושים, גם אני חולמת על אימוץ. (זה צריך להיות משפט הפתיחה של קבוצת התמיכה שאפשר יהיה להקים, כמו אצל האלכוהוליסטים...) . וההודעה של אודי, בלי להעליב, נראתה לי במעט לא מבינה את עומק הצורך הזה. כי עבורי נראה היה תמד בלתי אפשרי לחפש קשר זוגי ולמצוא בו תמיכה כשהדבר היחידי שאני באמת צריכה וחולמת עליו הוא א-מ-א. המשאלה הזאת הצליחה לקלקל לי את הטיפול שהייתי בו. כי המשאלה הפכה לכל כך מציאותית שלא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר חוץ מעליה- על המטפלת ועל המשאלה. ועל למה היא מסיימת את הפגישות והולכת הביתה בלעדי... mp מעורר הערצה הדברים שאת כותבת. האופן הבהיר שבו את מסוגלת היום לראות את הדברים ולהבין. כי נראה לי שאני מסכימה איתך, אבל רק רציונלית. יודעת שאילו המטפלת הנוכחית היתה לוקחת אותי לביתה היו לי דברים אחרים לקנא בהם, ובכל זאת לא מצליחה להפסיק לדמיין שאילו רק היה לי מי שיחבק אותי, חיבוק ממשי, ארוך ומחזיק. אז היתי מצליחה להרגע. בת שלושים וכשאני הולכת לישון הכי בעולם אני מייחלת לאמא שתשב על ידי ותעזור לי להרדם. המטפלת ההיא שנכשלה אמרה שהמטרה היא שאוותר על אותה משאלה. עדיין לא בטוחה אם זו המטרה. ועדיין לא בטוחה אם יכולה לוותר. מסתובבת בעולם ומחפשת באובססיביות אחר דמויות שיוכלו להיות לי אמא. מזל ומישהי, אני שולחת חיבוק מנחם, ואודי, אשמח אם תגיב להודעתי (כי כפי שהבנת, אני זקוקה להורה, מסכים להיות אבא?) גילי

אם את אותה מישהי שכתבה למטה, אז אני מצטערת על החיבוק ששלחתי... בדיעבד פתאם נפל לי האסימון ואז הרגשתי נורא רע. יודעת כמה זה מתסכל שאתה אומר משהו ולא שומעים אותך, אז רוצה שתדעי שזה קשור אלי ואל חוסר הרגישות שלי ולא אלייך. להתראות גילי

גילי ולכל האחרות היקרות מאוד, כמה מנחם לראות שבחלקת האלוהים הקטנה שפתחתי כאן, נפגשים עולמות פנימיים משותפים- המתקת סודות השמורה למתי מעט. כשקראתי את הודעתך גילי, שמחתי שהצמחתי את העץ הזה. יש משהו מנחם בידיעה שיש אנשים נוספים שחולקים את אותו הצורך ואז זה הופך לפחות מוזר, פחות מתפרש כפסול. יש גם משהו מנחם בכך שאת מחפשת גם אב מאמץ ולא רק אמא, כך שניתן לומר שהאפשרויות שלך גדלו (אני כשלעצמי מחפשת דמות אם, על אף שגם בגבר ניתן למצוא איכויות אמהיות, אבל אצלי גבר מתקשר למהויות אינפנטיליות). אני מסכימה איתך שאודי לא קלע לגוני הצורך על כל דקויותיו (אולי בגלל שהוא גבר?- אודי בבקשה לא להיעלב! נפתח פה שיח), כנראה שרק אלו שחווים את החוויה הזו יכולים להרגישה על כל מורכבותה. אני שותפה לכאבים שלך. ארחיב בהמשך.