אין

הפסיכולוגית פגעה בי. אני אפילו לא יכולה לקרוא לה מטפלת. הפסיכולוגית "שלי" פגעה בי נורא. והכאב חונק. והכאב חותך. אם היא מנסה לגרום לי להפחית פגיעה עצמית, היא רק גורמת לזה להתגבר. מעדיפה את כאב ההקאות. החתכים. אני שונאת את עצמי שנאת מוות בזה הרגע כל מה שרץ לי בראש זה לגמור עם הכל. בעיקר עם עצמי. כל גופי ונפשי משוועים למוות. חידלון. "או שזה הזמן למות, או שזה הזמן רק לשלם את המחיר"."ובשבריר שניה מתרסקות עיניך, ואתה נהיה אבוד לרגע, לרגע שוב אבוד".

הי שיר קראתי את דברייך ורציתי לנחם. רציתי להיות לך מלי. אז אני מנסה לשלוח לך מילים משיר של שלמה ארצי ומקווה שיגיעו אלייך: כבר יבשו עינינו מדמעות, ופינו כבר נותר אילם מקול. מה עוד נבקש, אמור מה עוד? כמעט ביקשנו לנו את הכל. את הגשם תן רק בעיתו, ובאביב פזר לנו פרחים, ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים. ושולחת גם משאלה משלי- שיחזור הבית שלנו... מקווה שלא התפרצתי. גילי

גילי.. ממש לא התפרצת.. להיפך.. הצלחת לגעת בי כל כך.. כשקראתי את שכתבת משהו בי, למרות המצב שהייתי בו, התרגש.. המילים הגיעו אלי.. הן תמיד מגיעות.. יש בהן מן הקסם לדעתי.. תודה.. תודה על הרצון, ועל הנוכחות.. שיר

שולחת חיבוק מנחם.. מקווה שהמחשבות הרעות האלה ידעכו ויפנו מקום לדברים אחרים, פחות הרסניים. מכירה ככ את הרצון הזה להכאיב לעצמנו בגלל..ויש ככ הרבה סיבות .. אוי שיר יקרה .. נסי להמצא במקומות בטוחים - פחות לבד, שתפי אנשים שיכולו לתת לך עוד טיפה של כח. שמרי על עצמך. בבקשה..

קשה לגרום למחשבות האלה לדעוך.. קשה לצאת מהמקום הזה.. קשה לנסות להמשיך לנשום.. והכי קשה לפעמים לנסות לעצור מלפגוע בעצמי.. במיוחד כשהכאב כל כך גדול.. וכמו שאמרת, לא חסרות סיבות.. תודה על החיבוק.. מקווה שיהיה לך סופ"ש נעים.. קצת רגוע.. כזה שיהיה אפשר קצת לנשום בו ואולי גם להתמלא מחום השמש והחוץ.. שיר

שיר..... אין לי מילים. אני י-ו-ד-ע-ת מה את מרגישה. אני בוכה תוך כדי שאני כותבת לך. הגרון שלי נחנק. אני רוצה שיהיה לך טוב. אבל אולי זה לא מספיק. אני רוצה לחבק אותך, את הלב שלך, את האין שאת מרגישה.. אני רוצה לחבק. אם את מרשה.. הגרון נחנק.. הכל אמיתי. כל כך אמיתי.. שמרי על עצמך.. אפילו אם זה אומר שרק תנסי.. טוב..? שהלילה עבור בשלום.. ~נילי~

נילי... יקרה... את יודעת איך זה אצל אנשים כמוני?.. עם הפרעת אישיות גבולית.. שהכל כל כך קיצוני אצלם? אני יודעת שאת יודעת.. את יודעת נילי.. גם המטפלת רוצה שיהיה לי טוב.. אבל זה לא מספיק.. כנראה, כמו כל דבר אחר, רצון של אחרים בלבד איננו מספיק.. צריך גם את הרצון שלי.. והאמת היא.. שאין לי רצון.. וגם אין בי כבר כח.. הכל מספיק לי.. הכל יותר מידי לי.. הלילה עבר בשלום.. בערך.. אני כאן.. אז זה בטח אומר שהוא כנראה עבר בשלום בסופו של דבר.. לא?.. תודה יקרה.. על החיבוקים.. ועל הכל.. שיר

לא רציתי ללכת לפגישה היום. אתמול השארתי לה הודעה שזה נראה לי לא נכון ומיותר, שאין טעם שאבוא. שהיא בשלה ואני בשלי, וכאן זה מסתיים. כי אף אחת מאיתנו לא מוכנה לזוז מהעמדות שלה. אמרתי לה שאני לא רוצה לפגוע בה ואני גם לא רוצה להיפגע יותר. היא התקשרה אלי הבוקר ובקשה שבכל זאת אגיע. שמעתי בקול שלה, בטון הדיבור במילים שאמרה, את הבקשה הגדולה שאגיע למרות ועל אף.. אז הלכתי.. אני לא יודעת מה אני אמורה להרגיש עכשיו.. מה אני אמורה לחשוב.. היא אמרה שהיא לא מוכנה לוותר על לטפל בי.. היא לא מוכנה לסיים את הטיפול בי.. היא לא רוצה שאלך.. ולכן, היא זזה מהעמדה שלה.. היא קבלה את העמדה שלי..היא בקשה שניתן נסיון למה שאני חושבת ומרגישה שנכון.. ונבחן את הדברים בעוד כשלושה חודשים.. אני לא יודעת איך להכיל ולהתמודד עם דברים שהיא אמרה.. היא לא חסכה במילים על איך שהיא מרגישה כלפי.. על האהבה שלה אלי, על האכפתיות כלפי... אני יודעת, אני מרגישה (רוב הזמן) שיש לה הרבה רגשות חמים וחיוביים כלפי.. אבל היום המילים שלה היו.. גדולות.. נאמרו באופן כזה שלא ניתן לערעור (לפחות כרגע זה מה שמרגיש לי, ואני יודעת שעוד מעט אוכל להגיד שכל מה שנאמר היה פיקציה ולהרגיש לגמרי אחרת). אני לא יודעת איך ומה לעשות עם כל מה שאמרה.. היה לי קשה מאוד לשמוע את הדברים.. מעבר לזה שאני לא מצליחה להבין איך מישהו יכול להרגיש או לחשוב ככה כלפי, אני לא מצליחה להבין איך אדם כל כך חכם ומדהים כמוה יכול.. כתבתי הרבה.. יותר מידי.. אני עדיין בתוך מערבולת.. ולא רק שהיא לא נרגעה אחרי הפגישה יום, נראה לי שהיא נעשתה גדולה יותר.. שיר