אודי,

היי אודי.. כואב לי,ועצוב לי ככ, ולא בא לי שמישהו יענה לי כאן . זה בעצם רק אליך. אפשר? אני תוהה .. מתי יגמרו לי כבר ה"ציפיות " שלי מעצמי ובתוכי ? מתי יגמר הכאב הזה האינסופי , ואז אוכל לנשום לרווחה? מרגישה שנמצאת על ציר של כעס ואכזבה ואשמה ובושה .. לא מוצאת עליו שום מקום אחר. כאילו זה מוחלט בי . כאילו התקלקל המחשב הפנימי שלי , הארט דיסק הלך ..ואי אפשר לתקן .. מה שקרה , זה שכאילו נצרבו עליי כל התחושות הקשות האלו . נמאס לי לנסות לפתור את כל הרוע הזה שהוזרק לי , טיפול .. 3 שנים .. מורכב ככ , איך אפשר לתקן נזקים ולסלוח לעצמי ? נמאס לי מהמצב הזה שלי , אני מנסה להשקיע , לגלות , להבין, לסדר .. בעיקר את ה"חלק" שלי בדבר , החלק שמקבל היום ככ הרבה מקום בתוכי, לא מצליחה.להתייצב. הכח כאילו נגמר, הם היו אמורים לשמור עליי , ההורים שלי , הם היו אמורים לטעת בי טוב ואם לא טוב אז לפחות לא פגיעה בעוצמות כאלה. אם הם לא למדו את זה - זו לא בעייה שלי .. הם היו צריכים לדעת שזה יתגלה , שדברים כאלה לא נמחקים. חוסר אונים עצום, שמתערבב עם אשמה וכעס וכאב , כאילו לא מצליחה להצמיח בי כלום חוצ המתחושות האלו , ומה שקורה - הכל יוצא אל המטפל . אני צריכה אותו ושונאת אותו . שנאה ואהבה. קיצוניות שאי אפשר לתאר . שונאת כל דבר קטן שהוא מנסה להגיד , לעשות עבורי , מראש מתרגמת את זה לפגיעה בי . ואילו ומצד שני , זקוקה לו ככ , מסמסת לו , מבקשת נוכחות , מעלים ביחד אפשרות להפגש עוד פעם נוספת - 3 בשבוע.ונרתעת .מהאנטנסיביות הזו . מההמצאות והזריקה שלי לפינות של קצינויות . של שחור / לבן. אוףף. איך מסתדרים עם האמביולנטיות הזו ? לרגעים אני תוהה, עד מתי ? עד מתי הוא יצליח לשרוד אותי ככה ?.. עד מתי ?... נמאס לי משתילת זכרונות הילדות שעולה בי . זה רצ בי כמו סרט בשפה זרה . בלי תרגום.לפעמים אפילו לא רואים .. זה הופך פתאום למטושטש.. או עם פסים כאלה שקוטעים ..של שחור לבן . החוסרים האלה בי .. ה"אינאמבא" שלי .. ככ עצומים .. רעב רגשי עצום להכלה , לנוכחות , המודעות הזו - שאין מי שיצליח למלא את זה במאה אחוז מפרקת אותי לרסיסים. הכל מואדר בטיפול . במקום לשמוח שהמטפל שם בשבילי , מחכה לי ..מקשיב .. אני מתריסה , שותקת , מתנתקת , מדברת לא יפה . אתה לא מכיר אותי .בא לפה ומתופפת שפע של מילים לא מובנות , אולי מהצד זה נשמע יפה וחכם .. אבל הכל חלול וריק .. מתגעגעת למלי ולדרור .. מתגעגעת ככ . אין לי יכולת לבטא את עצמי כמו שהייתי רוצה . הכל יוצא הפוך.הם הבינו אותי כאן ככ בלי להסביר במילים מדויקות. בסהכ רוצה את עצמי מחדש, כמו לפני הטיפול , עם הדחקות והכחשות וטונות של חיוכים מרוחים על הפנים , לא יודעת מי אני באמת. מה אני . ספק אם משהו בכלל.. אז כן,בעיקרון , מנסה להכיר את עצמי מחדש בטיפול זה יעודו לא? אבל במקום "קשת של צבעים" .. אני מצליחה לראות בתק' האחרונה , צבע אחד אפור כזה חזק שצובע לי שוב את הבפנים בכאב אחד גדול. חזרתי היום מהטיפול. כמה דקות לפני הסיום יצאתי . לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו. היה בי כעס נוראי . פחדתי שהוא יצא עליו . אז אני יצאתי.הוא לא האמין שעשיתי את זה בהה בי .. ופשוט הסתלקתי. הגעתי הבייתה , הורדתי בגדים נכנסתי להתקלח .. יותר משעה , ישבתי על הרצפה ובכיתי .. ככ בכיתי .. שאני לא זוכרת מתי יצאו ממני עוצמות מטורפות כאלה של בכי ובכי ועוד ועוד .. כאילו אני שק שלם של בכי .. ויש עוד ככ הרבה .. בכיתי על מה שעשו לי , ובכיתי על ההתנהגויות האינפנטליות שלי בטיפול , ובכיתי על עצמי , ובכיתי עד ששכחתי כבר מי אני .. ואני מנסה לחשוב מי אני ?.. ואיפה אני באמת ?.. שם / כאן .. ומה אני עושה כאן ? מה אני רוצה ממך בכלל . אין לי מושג. אין לי מושג. הכל מבולבל. מרגיש לי בודד בתוכי . כאילו מתוך כל הכעס והאשמות והכאב זה מה שאני .רק זה . אין ילד . אין בעל . אין חברים . הכל מאבד את עצמו כשהכאב משתלט. ואז זה מרגיש שכאילו לא רואים בי אותי . אלא מה שהפכתי להיות היום. מה שהפכו אותי יותר נכון. סליחה על ההצפה. ואם הצלחת לקרוא ..אז תודה שקראת. נו ניים.

למרות שהכרזתי על עצמי כדקדנטית, האם אוכל לעזור לך באיזשהו אופן? האם אוכל להציע לך קשב ממה שקיים בתוכי? גם אם בהגדרה החיצונית שלי איני מטפלת. כואב לי בשבילך, אבל מצד שני, אני רואה את פנייך מאחורי המסך ויכולה לגלות בהם משהו מהאינסוף שמוכיח לי שיש מישהו שרואה אותך, שמרגיש אותך, שמציע לו את נוכחותו. אני כאן, בשבילך. אני מקדישה לך משהו: קשה לשתי קונכיות לשוחח שיחה של ממש. כל אחת מטה אוזן לים שלה. רק שולה הפנינים או סוחר העתיקות יכול לקבוע בלי חשש: אותו ים

הי שריתוש אכן, את אותה אחת, לא אף אחת, בטח שלא no name (אין להם אפילו בגדים כאלה שווים, אם כבר את bebe - יקרה ואיכותית, וגם קצת ילדית - לא ילדותית )..ניסיתי להעלות חיוך על שפתייך, יום אחד את בשבילי והפוך. הלוואי ואיכשהו יכולתי לגרום לך לרגע להיות בעיניים של המטפל שלך, של בעלך של הילד שלך ושל החברים, של כל מי שאוהב אותך, שתוכלי להסתכל על עצמך ולראות כל מה שהם אוהבים בך, שתוכלי לאהוב את עצמך..בשורות הקצוצות שלך שרה לנו פה את הנפש הפצועה שלך, ואני לא יודעת איך לעזור לך. אז אני רק אהיה איתך פה בשקט, תדמייני רק את הנוכחות שלי ותמחקי את כל המילים, כך שלא באמת הפרעתי.. שלך אופיר