חרדון מצוי

הי למי שקורא, רציתי להשתמש בפורום כאילו היה מעין יומן קטן. לנסות שוב ומעט לרגע. קניתי אתמול כרטיס לוטו, וכמו רוב הכרטיסים לא זכה בפרס משמעותי. אופס... מידי פעם (אפשר לומר שנגד ההיגיון, אז מה) אני קונה כרטיס לוטו. אנשים קוראים לזה לקנות אשליה. האם אפשר לראות בפעולה הזו משהו שגם מייצג מן סוג של תקווה? נראה לי שגם. ובטיפול? אני מקווה שהטיפול הוא הימור עם סיכויים ריאליים יותר, ושמה שנראה כהפסד (ויתור / פרידה ועוד כל מיני מילים), עוד עשוי להתגלות כרווח גדול מצד שני. כזכייה. זכייה טובה ויפה לטווח ארוך ושההשקעה הייתה משתלמת. מכירה כבר - יש בי קול שמתבונן על הטיפול שלי כעל זכייה ייחודית בלוטו, ויש קול אחר, מנוגד, שמושך חזק לעבר האחר. קול שזועם על מה שנלקח (בד"כ שלל אשליות), מסרב בכל תוקף ומוחק את שקיבל. קול שרומס עד עפר וחוגג "ניצחון". אז לפעמים כשאני חושבת על זכייה בלוטו אני מדמיינת טיפול טוב שאוכל להחזיק מספיק ובאמצעותו לבנות בסיס, להחליט ולהמשיך הלאה. וכמו קודם, חושבת בהקשר זה גם על פרידות. כואבות אבל אפשריות. וגם... לפעמים, ובעוצמות נוכחות וכבדות משקל, אני מוכנה לשלם את כל הכסף לרוצח שכיר שיגמור עניין. 'עקיפת פרידה' הייתי יכולה לקרוא לזה. אתמול בבוקר זו הייתה מחשבה "וודאית". אבל אז אני מפחידה את עצמי שאדון-(קורליאונה)-המניאק יהיה מספיק לא נחמד כדי לברוח עם כל הכסף ולהשאיר אותי בחיים. באסה. לך תצפה מטיפוס כזה לשמור לך אמון. חח עכשיו, ממרחק, אפשר לצחוק על זה. אבל ברגע ההוא, זה היה לגמרי לא מצחיק ואפילו מסוכן. ולפעמים, לפעמים אנ'לא מרוצה מכך שאחרי תקופה ארוכה של טיפול עדיין לא קרו כל מיני דברים, כי אי אפשר באמת לבנות חיים רק על דמיונות. הזכרתי זאת פעמים רבות כאן, ושוב אומר - אני זקוקה מאד לתמיכה אנושית ממשית, אבל מחוץ לטיפול. צריך להוציא את פירות הטיפול לאור והרבה יותר ממה שנעשה עד כה. זה בעייתי לי ביותר. סכר. הופ. פרשן שלי (המטפל) אומר שאני מביאה הרבה יותר מידי רפש מורעל לפגישות ומתפלשת בו, ואת הטוב והיפה אני מסתירה. וזה בסדר, מוכר לי. מוכר גם מוכר. אם כי לא תמיד מספיק להכיר. חשבנו האם לחלק קצת מלב האיכס, למשל, כאן בפורום. אבל לכאן לפני כולם, והיום, אחרי שעברתי כל מיני הליכים טיפוליים - נראה לי שאשתדל לא להביא (אני מתכוונת לרגשות שהם יותר בזמן אמת). מה גם, שאיכשהו אשמח לגלות שסוג הודעות כאלה בכלל לא יועלה לפורום. אז אנסה להימנע מכך, גם משום שאני יודעת מה הפרשנות של הדברים, ואני מצליחה להתבייש לפעמים, להתבייש מאד (בושה זה טוב בעקרון, אבל גם לזה צריך להיות גבול...); והן מסיבות נוספות שאת חלקן אני מצליחה להבין. יודעת שיש משהו בכתיבה שמתוך החולי משהו מאד מפתה ומלהיב בדרכו המשונה, ובה בעת מאד מרתיע ומעורר סלידה. ובכל זאת אני מקנאה באופן הרסני משהו... והנה אני קופצת שוב. הופ. האיש-אחד הזה ואנכי שונים כל כך. כל כך שונים. ובכלל אפשר לשאול מה לי ולפסיכולוגיה. הוא אומר שבנקודות רבות אני יודעת לטפל בעצמי הרבה יותר טוב ממנו. שבזכות העובדה שהוא הקשיב וראה אצלי עוד בהתחלה פנטזיות ריפוי למגוון מצבים, הוא הסכים לטפל בי. ועדיין, הייתי רוצה מאד שיהיה שם מישהו אחר שיצליח לגעת די קרוב. כן, שתהיה איזו אשליית התמזגות לרגע. טוב, עולם שלם, ים חרדות, ומחשבה נוספת כמעט אמרה לי למחוק. זה "פשוט" שאני לעתים קרובות לא יודעת איפה אפשר למצוא מילים טובות. בעצם, זה לא עניין של למצוא, כי אם רק פתוחים לכך, מצליחים לראות ידיים מושטות לשלום ולעזרה ולא רק אוחזות בחרבות. אז, זה יותר השימוש שאעשה בהן. מילים שארשה לעצמי לקחת ולא לברוח או להיהרס מהן. ... מישהו כועס שעדיין אחרי כל הטיפול העמוק הזה אני נמשכת בצורה איומה לרעלים של פעם ולא מרפה. את המשיכה אני מבינה עד מאד, אך במקום שבשלב זה אתפוס את עצמי, אעצור ואומר די, כשאני מבינה עד כמה זה מטורף או מעוות, כולל הקושי להפסיק, עדיין קורה לא מעט שאני לא עוזבת אחיזה וזה נמשך הרבה יותר מידי זמן ויותר מידי פעמים. התמכרות ארורה. ודווקא בתכלס איני אלכוהוליסטית וגם לא חותכת את עצמי. המישהו הזה היא ככל הנראה גם אני, אבל גם מי שעבד איתי כל כך קשה ועשה את הדרך הארוכה הזו הכי עקב-בצד-אגודל שיכול להיות. גם הוא כועס. לפחות הוא מודה באומץ ובהגינות ברגש שמתעורר בו פנימה. הנחתי פה קצת-הרבה מילים לבינתיים. כרגיל, מן עדות לי. לכאשוב למחשב תעבורנה שעות וסביר ביותר שאהיה במקום אחר אחר. תודה של בינתיים <קליק> <שלח> (mp)

ערב טוב mp את כותבת 'אני נמשכת בצורה איומה לרעלים של פעם ולא מרפה. את המשיכה אני מבינה עד מאד'...ואני תוהה לתובנותייך בעניין. מה את 'מרוויחה' מכך, מהי המוטיבציה הפנימית שמניעה את אותה משיכה והאם יש בכוחן של תובנות כאילו או אחרות לאפשר מעט רגיעה. הרהורים שעלו בי בעקבות דברייך.

הי ת., וואי, זה סיפור מעט-הרבה מורכב שלא אוכל לפרט כאן, וקצת, אני חושבת שלחלק מזה כן יש איזה מענה במה שרשמתי קודם. בנוסף, יש קצת דברים מציאותיים שלא תורמים במיוחד לרגיעה. אעפי"כ ולמרות הכל אנחנו עדיין מנסים. האמת, שבאופן יחסי יש שיפור מהרגעים הקשים של שלשום לאלה של היום שלמחרת. למרות שאני יודעת שעוד יהיו ימים כאלה וכאלה. תנודות. תודות רבות שהצטרפת וקראת. (mp)

יקירתי, יוצאת לרגע מהמסתור כדי לשלוח אלייך מילה טובה. או שתיים... איכשהו המילים שלך כל כך נוגעות בי תמיד. אני גם מוצאת בהודעה הזאת שלך, איזו מן שלווה לא מוכרת, תקווה (הלוואי ואני צודקת...), למרות המילים הלא פשוטות בכלל. כשאת כותבת ש*עדיין* לא קרו לך דברים, אני אומרת לעצמי: 'עדיין... היא מאמינה... פעם זה לא היה ככה'. מילים שלי עם עצמי... מאחלת לך לזכות בגדול. בכל סכום הפרס. יהא הפרס הרצוי אשר יהא. הלוואי... מושיטה לך יד (שום חרב, רואה?) ד"ש לכולם :- ) שלך יעלה. אורחת לרגע.

איזה יופי ששתיכן כאן. גם אני מצטרפת ליעלה, מרגישה את המילים שלך רגועות-מרגיעות יותר. נינוחות, גם אם התוכן לפעמים סותר את התחושה. גם איזכור של הכעס שלו, אבל ממקום מבין ומקבל, לא כועס ונעלב... המילים שלך תמיד תמיד נשלחות ישר אל תוך הלב. ויעלה יקרה, כמה נעים לראות אותך כאן... חיוך גדול למראה השם, ציפייה מתרגשת לקרוא את המילים. והלוואי והיית באה יותר (את, וכל השאר מפעם...) בגירגורים של אושר וחמימות, נועם והחתולים (כן, אנחנו כבר ברבים...)

יעלה אהובה, אין כמו מילותייך. כמה טוב שבאת :-) מה שלומך, יקירתי? את זוכרת... וואו. כן, כתבתי בעבר על המון פספוסים. באמת היו. היו ואבדו. חשובים שבהם לא ייתקיימו. ולמרות זאת, באופן מוזר שכזה, לפעמים מצליחה להאמין שיש דברים שעוד ניתן להשיג. ו... בדיוק שם אני צריכה את המציאות בחוץ. איך אני מסדרת את זה? שאלת המיליון דולר... ממני |השם האמיתי שלי רשום כאן|

שלום ל-mp את פורשת כאן מגוון מתחושותייך סביב הטיפול, החיים והקשר ביניהם..אין לי מחשבה אחת מאגדת בין הדברים, מלבד זאת שבהתלבטות בין הטיפול לחיים שבחוץ, אולי הפורום יכול לשמש גם כאיזה מרחב ביניים, כמיכל משמר ומחזיק למחשבות ולרגשות שחלפו בך הבוקר ובינתיים כבר אולי התחלפו..כפי שאת רואה, היומן שלך, האישי-פומבי, זוכה כאן לתגובות ולעניין, ואת מוזמנת להמשיך ולהעביר אלינו עוד מעולמך, בין אם יהיה בצד הטהור יותר, ובין אם יותר בצד הרפש. להתראות בינתיים דוד