בעיות קליטה

כל חיי סבלתי מחוסר הבנה ואמפתיה וגם בטיפול . איכשהו קולטים אותי יותר חזקה ממה שאני. כשאני שותקת (מחוסר בטחון משווע), חושבים שאני מתריסה, או לא רוצה לתרום..-(במסגרות לימודיות למשל) כשאני מחייכת (ממבוכה נוראית) , חושבים שזו חוצפה או מוזרות, או איזה חוסן נפשי?? אולי יש לי תגובות לא אדקוואטיות אבל הכי מתסכל זה בטיפול שהיא בכלל לא קולטת אותי ואף כועסת ודוחה. כשהבעתי כעס וביקורת (על כל העולם ולא רק עליה), מתוך כאב ברור, היא נפגעה וכעסה וכשהייתי בשיא השפל של חיי , על סף אובדנות , שוב היא כעסה ,ואף דחתה ונטשה ולא שכחה להזכיר שאסור לי להתקשר אליה אא"כ אני בסכנת חיים... - זה היה מצחיק אם לא היה כל כך עצוב ומתסכל אולי זה נובע מההתבודדות שלי כל החיים ומכך שאני ממש לא יודעת איך להתנהג בחברה ובכלל גם אחד על אחד ואולי גם מכך שנבוכה להתחנן שיעזרו לי ואולי מעדיפה למות קודם.. לא יודעת להגן על עצמי, להסביר את עצמי, או לדרוש עזרה כשזה בוער ודחוף , במיוחד כשמרגישה שהצד השני לא מעוניין וזה בדרך כלל כך פשוט לא מעוררת אמפטיה

שלום X אני מבין את תחושותייך שמפספסים אותך תמיד ושאת לא זוכה לאמפתיה ולהבנה מצד הסביבה. הייתי רוצה להעלות שאלה האם את באמת לא זוכה לאמפתיה, או, שמא, משהו בתפיסה שלך לגבי עצמך ולגבי האופן בו אנשים סבירים (או מובטחים) לנהוג לגביייך, מוביל אותך למקום של ריחוק ולידיעה וודאית מראש לגבי התגובה השלילית שתקבלי. במקרה שכזה, ייתכן כי זו לא העדר אמפתיה, אלא "נבואה המגשימה את עצמה" ביחס ליחס שלילי שתקבלי, נבואה שלא מאפשרת לך לבדוק את האפשרות של תגובה אחרת או להכיר בתגובות אחרות, במידה והן מופיעות. את כותבת על הקושי החברתי שלך ועל ההתבודדות לאורך החיים. דווקא בתוך טיפול הייתי ממליץ לך להעז ולבדוק את הקשר הנוצר עם המטפלת ולראות האם את יכולה להחזיק מעמד למרות התחושה של בלתי-מובנת או בלתי-נראית בתוכו, לבטא תחושות אלה ולראות כיצד אתן מצליחות ביחד להתגבר עליהן ולהמשיך בקשר הטיפולי. להתראות דוד

שלום דוד, תודה.נתת לי חומר למחשבה..אולי יש לי ציפיות לא מציאותיות מאנשים ואולי גם הפסימיות מושכת תגובות מסוימות אבל בכל מקרה חשוב לי להדגיש שזה לא כזה גורף ולא תמיד מרגישה ש"כל העולם נגדי" . יש מצבים (לא רבים) שאנשים כן אמפתיים או לפחות מגלים הבנה כלפיי וגם זה לא מחייב שזה יקרה כל הזמן וזה בסדר. הבעיה היא בכך שאני נתקלת בחוסר אמון. למשל כשאני אומרת למטפלת שאני על סף התמוטטות , אני נתקלת באי אמון ואפילו בתגובה שאני מגזימה. כי אני לא יודעת להסביר את עצמי בצורה אותנטית, מתארת בצורה יבשה , לא בוכה ולא מתחננת. ולא שואלת לפני חופשות שהיא לוקחת וכו' - מה אעשה כשאת לא תהיי, לא זועקת גם כשמרגישה צורך לזעוק ולא יודעת להגן על עצמי.(כאילו אני הקטגור הכי "טוב" של עצמי..) אולי מגאווה מטופשת ואולי מבושה מאד חזקה . כי כשמגיעה ללהיות לבד עם עצמי, יכולה להתפרק ולא להפסיק לבכות ולהיטרף ממחשבות על מוות כפתרון, כי אף אחד לא באמת מקבל אותי חשבתי ואולי זו ציפיה בלתי מציאותית שתפקיד הפסיכולוג להיות הסנגור של המטופל , כי מקשרים חברתיים התרחקתי כי הקושי והכובד שלי , מסתבר מכבידים.. המון תודה!