אין

היי מלי מה שלומך? איך עבר לך השבוע? מלי.. איך היא לא נשברה ממני עדיין? המטפלת... איך היא יכולה להמשיך להיות בשבילי כל כך הרבה?.. תמיד.. כשאני צריכה או אפילו סתם רוצה.. היא ישנה בשבילי.. תמיד מוכנה לתת, להקשיב, לעזור לנשום, לווסת, להירגע... אני לא מבינה איך לא שברתי אותה עדיין, איך לא הרסתי אותה לגמרי, איך לא הרחקתי אותה, הרתעתי אותה, הגעלתי אותה. איך היא הצליחה לעמוד מולי אף שסחטתי אותה עד הטיפה האחרונה. היא כל כך מנסה. היא כל כך טובה. היא כל כך... בשבילי, איתי... שזה מפחיד אותי פחד מוות. מלי.. אני לא יכולה יותר לקיצוניות הזאת שבתוכי. אני לא יכולה לשינויים הקיצוניים שבמצבי הרוח.. הפרעת האישיות הגבולית הזאת גומרת אותי. אם אני לא אמות מהאובדנות, כנראה אמות מההפרעה הזאת (וכן, אני יודעת שזה חלק ממנה) והחלק הרע בזה, זה שהיא תשאר כל עוד אני אשאר... השבוע הרגשתי לכמה שעות משהו שונה, מיוחד.. הייתי אומרת - אושר.. אבל.. המילה הזאת גדולה מידי עלי.. קניתי לי (יותר נכון בסופו של דבר קנו לי) משהו שרציתי.. קבלתי מתנה גדולה, יפה ויקרה.. כזאת שאני בחרתי.. ואני רציתי.. ו... אותו יום היה יום מיוחד ביותר.. החיוך לא ירד לי מהפנים.. הרגשת אופוריה אולי.. משהו שאני לא זוכרת שהרגשתי אי פעם.. וההפתעה היא שזה החזיק מעמד כמה שעות טובות... ואז.. אז באה נפילה גדולה.. בור עמוק.. חשוך.. כואב.. ואתמול הייתי כבר במצב דפוק לגמרי. היה חסר לי אקדח כדי לדפוק כדור בראש. זה מה שרץ לי כל הזמן בראש. לדפוק כדור. לגמור. להיגמר. והיא מלי.. היתה כל כך, אבל כל כך.. טובה, רכה, מקשיבה, אמפתית.. דברתי איתה.. ואם כשהתחילה השיחה איתה הייתי באטרף של לפגוע בעצמי.. לא יכולה לנשום... לא יכולה לחשוב.. בסוף השיחה מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה, מרפה, מצליחה לנשום קצת יותר בקלות, מתמסרת לקול המרגיע שלה.. לחיבוק העוטף שלה.. לנוכחות שלה.. לרצון שלה לעזור לי, להרגיע אותי.. לא מגיע לי אותה. לא מגיע למפלצת שאני מטפלת כמוה. ואני תוהה.. איך בסוף הכל יגמר..

שלום שיר. אני שומעת שעוברים עלייך רגעים מיוחדים - מקומות בהם את מרגישה מיוחדת, מוכלת, נוכחת, אפילו מקומות של אושר. אני שמחה בשבילך, מרגישה שאלה רגעים יקרים, ושהשגתם איננה מובנת מאליו עבורך. ועם זאת, אני רואה כמה את הודפת את המקומות הללו, "מלכלכת" אותם באמירות הקשות והפוגעות כלפי עצמך, מתקשה להשאר רגע עם המשקפים שרואות יותר ורוד, יותר אופטימי... אני תוהה מדוע הצורך הזה לרמוס את החוויות הטובות, להתייחס אליהן באופן אמביוולנטי, ולהכות את עצמך כל פעם שאת חשה טוב. אני מניחה שמפחיד ומסוכן להגיש ככה, להנות, לסמוך. אני מזמינה אותך להקשיב לקול הזה, שגם כשהשהכל מסתדר, רגוע, מוכל, דואג לקלקל, להשאיר כתם, להכניס צרימה. לילה טוב, מלי.

את נשמעת לי קצת כועסת. או משהו.. ואולי זה לא ממש נכון, אבל כך מרגיש לי.. סליחה על מה שכתבתי סליחה