I'll fix you

היא אמרה באחת הפגישות משהו על זה שאבריא. שאלתי אם היא באמת חושבת שאבריא מתישהו... היא ענתה ש"להבריא זה אומר כל מיני דברים"... לאו דווקא להבריא ממחלה במובן הרגיל, הקונקרטי... ואני בכלל לא מחבבת את המילה 'קונקרטי'... נראה שגם זה עבר לה... היום היא שוב שאלה מה דעתי על ECT... אמרתי לה שאפילו הפסיכיאטר לא הציע את זה, אז מה פתאום היא?! היא אמרה שהיא כבר תדבר עם הפסיכיאטר... אמרתי לה, שתפסיק להכניס לו רעיונות לראש! הוא הרופא מבין שניהם, ואם הוא יחשוב על זה בעצמו, אז כנראה שזה באמת מה שנשאר... אהמ... אולי זה באמת מה שנשאר... כבר אין מה לעשות... הרקורד הפרמקולוגי שלי עשיר בערך כמו זה של משרד הבריאות... אולי אצליח לקבל אישור עבור תרופה מסוימת, רק בשבוע הבא אקבל תשובה... אם לא, אז תהיה בעיה... ולכן, מלי, שאלתי מה עושים כשכבר אין מה לעשות... אני ממשיכה להתמיד בטיפול - 4 פגישות בשבוע (זה עולה לה בבריאות הנפשית שלה, בחיי! היא מודה בזה), אני עושה את מה שהפסיכיאטר אומר... אם כי גם הוא די אובד עצות... והכל תקוע! כמו שכתבתי בתחילת השבוע... במשמרת של דרור... זו ארץ פלאות הזויה ומסויטת לחלוטין, לא כמו של אליס, שבסוף גם התעוררה מהחלום.

שלום twisted mind. אני שומעת את הייאוש וחוסר התקווה, מבינה שאת מרגישה כרגע שהכוחות שלך אוזלים. אני חושבת שאת מספרת על ייאוש והתשה גם אצל הצוות שמטפל בך. לכאורה, בהרגשה שלך, גם הם תקועים ואובדי עצות. אבל בעיני, אם המטפלת שלך נפגשת איתך כ"כ הרבה, והפסיכיאטר מלווה באופן כ"כ צמוד, זו העדות ההפוכה למה שאת מרגישה. אדם חסר סיכוי הוא אדם שלא היה זוכה לכ"כ הרבה השקעה ומחוייבות להם את זוכה. אולי... אולי את זו שמיואשת והם דווקא אופטימיים? אני בטוחה שלאורך ההכרות הממושכת שלך עם המטפלת והפסיכיאטר ידעתם כל מיני תקופות - יותר טובות ופחות טובות. יתכן שכעת אתם בחורף... ובסוף, הרי תצא השמש. מקווה שתוכלי להרגיש את התמיכה והליווי, ושתאמיני יותר באפשרות להרגיש אחרת. לילה טוב, מלי.

אני מפרידה בין המטפלת לפסיכיאטר... בכל זאת, הוא לא סובל אותי לעתים קרובות כל-כך. אבל גם לא לעתים רחוקות מספיק. אני לא מתייצבת ולא הצלחתי להתייצב לאורך זמן. איכשהו, הרעיון התאורטי שאומר, שבשלב מסוים אמורים להיפגש עם הפסיכיאטר (כשהוא לא על תקן מטפל ראשי) רק פעם ב... לביקורת, לא ממש עובד אצלי. והמטפלת? לא רוצה להרים ידיים. אבל מגיעה מדי פעם בעצמה אל אותו מקום של יאוש. היא אומרת את זה בגלוי. שאני דוחפת אותה לשם. לא באופן מודע, כמובן. ואני בסה"כ אומרת לה, שתניח לי בתקופות מסוימות. שלא תערום עליי את כל הציפיות שלה ממני, כשגם ככה אני לא מסוגלת לחשוב ולהתרכז... הבעיה שאני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה מעצמי, אז בטח שלא מה אני רוצה ממנה (או בכלל, מאחרים). מלי... הבעיה היא לא באופציה שמתישהו תצא השמש... הבעיה טמונה בזה, שאח"כ היא נעלמת שוב... אז מבחינתי עדיף שכבר לא תצא יותר בכלל... החוסר יציבות המתמשך הזה, שאין לו פתרון (so far) כבר יותר מדי זמן, זה מה שמעייף כל כך, ולא רק אותי, אלא גם את הסביבה שלי... המטפלת משתמשת הרבה פעמים במושג "לקויה"... לשמחתה הרבה היא טוענת, שאני לא לקויה קוגניטיבית... אבל אישיותית ותפקודית כן... אה, וזה כמובן כבר לא לשמחתה הרבה... ומה שמדאיג אותה זה, שבסופו של דבר תהיה לקות קוגניטבית (אני טוענת שיש... אולי מינורית... אבל היום זה כבר לא מה שהיה פעם... אבל אני לא מתווכחת איתה...).