לחם בריאות

למלי, לקוראים ובעיקר לעצמי... הוי, הלוואי ויכולתי לומר את מה שאיני יכולה במסגרת הזאת. זה לא כל-כך ה"מה", אלא בעיקר ה"איך". אותו אופן, שהכרחיים לו מימדים ומורכבויות רבות נוספות. מקום עם נפח שמאפשר תקשורת מפותחת יותר. מזינה יותר. כל-כך מעניין, שאני מבקרת כאן תקופה לא מבוטלת, מראה נוכחות, לפעמים נדהמת עד כמה דבריי ואף אני עצמי לא מגיעה בכלל לתודעת הקוראים. האמת, שזה גרם לחלקים בי לחייך ולהירגע, ואף סייע להיקשר יותר ויותר לטיפול, הממלא לאין ערוך. להיקשר לחלקים הבריאים בעולם. לאנשים בשר ודם. וראו זה יופי - החשמלאי והשרברב שעשו אצלי תיקונים קטנטנים, החליפו שתיים שלוש מילים לא יותר, פעם אחת לפני שנתיים - זכרו אותי ומה שמסביב כשיצרתי איתם קשר שוב. השכנה שהשאירה לי פתק קטן על הדלת - חזרי אליי - דבר כה פעוט, לכאורה, יצרה תקשורת ששווה מיליון התכתבויות באינטרנט. בהקשר זה, את יודעת מלי (את מותק אמיתית, מלי יקרה), אני מפנטזת שיום אחד אפגוש במציאות מי מכם, אתם, ששמכם מופיע בצבע כחול, כמייצגי בריאות ויציבות (לאו דווקא אתם אתם, כאמור). אפגוש אפילו לדקות ספורות ואומר את שעל לבי. אומר הנני, נא להכיר. להרגיש אתכם בעדי. וזהו. ואז איש איש ילך לדרכו עם מטען חיובי קטן בלב. כל זה נאמר בטיפול, כולל פנטזיית המפגש. מלי... נמאס לי מכל זורקי העגבניות הרקובות והמכים באלות. רוצה סביבה בריאה בתקווה

שלום שקטה. יכולתי להזדהות עם הרבה דברים שכתבת במכתב שלך, ובתור מי שמייצגת, וגם מאמינה, במשמעות של מפגש אנושי, הרי שאני יותר ממסכימה איתך לגבי המגבלות של המדיום הזה, הוירטואלי-ממוחשב-אנונימי. עם זאת, אני חושבת שאולי אפשר לחשוב פחות במונחים של "משהו טוב ואמיתי" מול "משהו רע ומזויף" ולתפוס את שני המדיומים - זה האנושי וזה האינטרנטי, כמדיומים שמאפשרים סוג אחר, שונה אך ייחודי ומשמעותי של מפגש. נדמה לי שכל אינטראקציה יכולה למלא, לממש ולספק חלקים אחרים ושונים, ואולי גם להפגיש כל אחד עם צדדים שונים ואחרים באישיותו.אני תוהה למשל, מה גרם לך להיות, או להרגיש, פחות נוכחת כאן, לעומת נוכחות במקומות אחרים, ומה, אולי, בכל זאת כן קרה או נחווה על ידך כאן, להבדיל מבמקומות אחרים. אני גם מזמינה אותך לחשוב מה זה מספר לגבייך, לגבי האינטרקציות שאת יוצרת, ולגבי מה נדרש לך כדי לחוש נינוחה ובטוחה בקשרים. לילה טוב, מלי.

שקטה... דווקא בשבילי את ממש לא. ומאוד בתודעה, ואני תמיד תמיד מחפשת את המילים שלך כאן, תוהה איזה שם יהיה לך הפעם. קוראת את המילים שלך תקופה ארוכה, ואני מבינה ורואה (כך נדמה לי) יותר ויותר ממך, וזה משמח אותי. גם אני מפנטזת על המפגש... נורא נורא רוצה, ומפחדת שזה יקלקל קצת את הקסם. כי יש במקום הזה קסם, וייחודיות, על כל המוגבלות שבו. אני שמחה שאת פה... את חלק בלתי נפרד מהמקום הזה בשבילי. שלך, נועם (ונמש)

נועם (ונמש). תודה רבה ולילה טוב! מלי.

למלי היקרה, נועם האהובה, נמש, וגם לי... הי בוודאי שהאינטרנט אינו משהו רק רע. עיניכן הרואות, מנצלת אותו בדרכי. לפעמים טובה יותר, לפעמים פחות. וכמו שאומרים - צריך לדעת להשתמש במידה ובאופן פחות או יותר סביר. להשתדל למצוא ולקחת את הטוב. כן, כמו בכל דבר. הוי שוב... הלוואי ויכולתי להגיב ולומר את מה שאיני יכולה כאן. אלה דברים שאני יודעת ומסוגלת במציאות, במקומות יחסית בטוחים עבורי, מקומות אמינים, שכבר הוכיחו עצמם, אך לא פה, לא באינטרנט, ובמיוחד לא בתוך מערכת הפורום רבת העיניים שמגבילה אותי בדיוק עכשיו מבחינה זאת. מסיבה זאת, וברצף האסוציאציות, פנטזתי על עניין הפגישה עם מישהו נוסף מעבר לטיפול, ידיד נפש שגם מכיר את המקום שכאן. דימיינתי משהו אינטימי וקרוב יותר, מקום שקט, מקום שאינו חושפני ומתערטל בפרהסיה. פגישה לומר בה מעט, ללא יותר מידי מילים, בעיקר מסרים בין שתיקות ומבטים ותנועות גוף באשר קשור (גם) לכאן. והיו בה מילים שהיו נותנות תשובות לכל השאלות שנשאלו. מה שאני תרה אחריו די הפוך ל-ים המילים שאני שופכת כאן כדי לנסות למלא את מה שלא מצליח לעבור. וזה באמת לא מצליח... מתסכל. מאכזב. מסכימה שהתגלו בי צדדים פה (וגם בטיפול, הודות לשינוי מסוים שעשינו בו והוא שאפשר זאת), צדדים כאלה שלא באים לידי ביטוי במקומות אחרים. את יודעת מלי, הפורום נראה לי לפעמים כמו להיות באנליזה (במובנים של התדירות הגבוהה ובלי קשר עין). להיות באנליזה רק מבלי להיות באנליזה, ואז כל הקטע הטיפולי מתפקשש טוטאלית... אז חשבתי לי לבדי. ביני לבין עצמי על התשובות. והמשאלה? שידעו מי אני עכשיו, שאנשים נוספים חמודים ומקסימים כמו נועם (הי נשמה) ידעו, שידעו מי הייתי גם בהודעות אחרות, ואולי חלק מהן יפתיע שזו אני. שידעו מה הניע אותי לרשום את ההודעה הנוכחית והודעות אחרונות אחרות. שמישהו אחר ידע איך לא נותר לי אוויר לנשום כאן. שמישהו ישים משקל גם בצד הרך, הבריא, שלי. הכל נכתב, אפילו באופן חזרתי יותר מידי. הכתובת על הקיר, לדעתי זה לא עניין של לחפש בתוך הראש שלי את מה שלא יצא ממנו, או לחפש קישורים שלכי תדעי מאיפה הם באים, או שלזכור הכל הכל... זה יותר להוציא לאור. אולי הייתי רוצה פעם להיות כמו האחרים שמרשים לעצמם לצעוק החוצה בקול גדול. וחוצמזה, רוצה גיבוי, גם מעבר לטיפול... ועוד צריכה לחפש מקום בטוח בשבילו... אגב, איני מסווה. להיפך. לפחות נראה לי שכך. דואגת להשאיר כל כך הרבה פרטים מזהים מובהקים ייחודיים לי בכל הודעה, אך מחשש יהירות ותוקפנות וקנאה וחמדנות איני רושמת במפורש... גם חושבת, שאולי מחשש קצת דומה, המילים הטובות שנכתבות לי, עוצרות מעבר לקו הגבול. לא כי לא רוצים לתת לי, אלה כי מחפשים להגן עליי. המחשבה הזאת יכולה בהחלט להיות קשורה למערכות יחסים של עבר שלי. אבל בכל מקרה זה גם נכון - לטוב ולאהבה יש גבול... עם הרע והשנאה אפשר לרוץ בדמיון עד אינסוף, ולכן הכיוון הזה עשוי להיות ממכר יותר. למשוך יותר. מה מרגיש לי בטוח יחסית בחוץ: מערכות יחסים עם אנשים שיודעים פחות או יותר רוב הזמן גבולות נכונים, שמבינים נפרדו?ת, שעברו הרבה מבחנים כדי להיות שם... אבל הכי, הכי אני מפנטזת כאן לפנק את נמש. ים פינוקים לשלוח לו. נמש הוא אחד כזה, הכי כזה שיכול לעזור לי למצוא חום ועוד חום. הא, איך שחתולים יודעים להימשך לגופים חמים (אומרים שהם רואים אינפרא אדום, נדמה לי...). לחיות הפרווניות יש יתרון נוסף. הן יודעות לשמור סוד ועוד. מאמינה שהן חיישנים מעולים שיכולים בהתנהגותם לדבר אותנו. הוי, אך לצערי, לאחרונה יש קול חזק ורעשני שמושך ושואב לכיוון הקור. אי שמיכת הפוך... איה... מניחה שכשאשוב לכאן לקרוא, אהיה במקום אחר פנימה, אך השארתי לי כאן לבינתיים. שלכן ובשקט ...