נופלת

מסתבר לי היום ששום דבר לא הלך לאיבוד ושום דבר לא נמחק. כמו בתמונה סוריאליסטית, אתה רואה צמחי שרך סבוכים, שיחים קטנים, גבעולים דקים ומשתרגים, ואתה מסיט אותם באצבעותייך ומציץ פנימה לראות על מה הם מכסים. ושם, בתוך החומר האפור, הלבן המגעיל, המתנדנד הזה...ספריה! כל דבר ממוין, מקוטלג, מתויק, מכורטס, ממוחשב! שום דבר לא הלך לאיבוד! לו הייתי צריכה לבד לארוז ולשמור, לא הייתי מצליחה לעשות את זה ככה כל-כך טוב. הספרייה הזאת משמרת את טריותם של הצבעים, את הריחות, מצבי הרוח, צליל, מבט עיניים, כאב, אוושת עלים, ניצוץ של מחשבה, שיתוק הנשמה...שלמות הרגעים האלה כשלא הייתי אני. ככה הם הוקפאו ועתה הם מופשרים. עכשיו, כשנפקחו עיני לראות ולהבין את המשמעות של "לא להיות": מצב קיומי שהוא הברירה היחידה למי שלא הצליחו להיחדל שלא יכלו לנשום את העולם. מתנודדת בין קרעי אישיותי – קרע נוסף, אובדת בתהום הנשייה. מאחורי מי שאני מציגה... אין כלום! רק תהום איומה של התרסקות וחושך. להפסיק להתחפש להפסיק להתקיים. באתי רק כדי לצעוק שכואב לי נורא. אלוהים כמה זה קשה, כמה רוצה להשתבלל באיזה מקום בלי בני אדם ולבכות את נשמתי החוצה. אין ממש מה להגיד - יודעת, גם אין ממש מה לחדש פה בכאב הכול כך לעוס הזה, אז רק להתרסק כאן בשקט ולשתף ב – רע לי, כואב, שורף, דוקר, חותך, אין אוויר, עצב שחור, גוש בגרון, הגוף כואב והנפש שורפת, הלוואי וזה היה בסדר למות קצת ממש לקצת מבטיחה לחזור עוד לפני שישימו לב.

שלום לך, יש משהו מאוד מבהיל בהיזכרות בדברים שעד כה הרגשת שלא קיימים, שהלכו לאיבוד. אותם דברים שהוכנסו לשם כפי שאמרת, לאחר שלא היה אפשרי להכיר בהם בו בזמן. הכאב שאת חשה עכשיו מובן כמו גם הרצון לא להרגיש שוב. אבל חשבתי גם האם את יודעת מה קרה היום שאפשר את ההזכרות הזו. האם אותו משהו מעיד גם על כך שכיום יש בך, לצד הכאב, גם יותר כוחות להתמודד עם הזכרונות הללו. אני מקווה שלצד הכאב והשאיפה לברוח יהיה גם צד נוסף, צד הרוצה להיות במלוא המובן של המילה ולהיעזר בניסיון הזה. דרור

את לא נופלת כי אנחנו פה מחזיקים אותך חזק חזק מצטערת שכל כך כואב לך

הוציאי עכשיו מגירות מליבך ורוקני רגשות כואבים אולי תמצאי את אושרך את כוחך שקברת עם הזמן בשנים

כתבת כל כך יפה. האם רק כאב יכול להוליד יופי שכזה? אם כך - אז אולי כדאי להמשיך לכאוב...

נגרה יקרה מצטרפת לזו שמעלי..אבל עדיין לא הצלחתי לפצח אותך!