היי מלי,
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
הממ.. אני מרגישה איך האיזון הפנימי של שנים פתאום מתחיל להיות מופר בתוכי .. קולות חזקים שהושתקו ע"י שנים מתעוררים להן .. קולות חזקים שמעירים ממני זכרונות איומים .. וכאבי גוף .. ישנים . יחד עם זאת .. יש בי כמיהה עזה לנוכחות חזקה על ידי .. כזו שתאחוז בי , תכיל את כאבי .. ותתן לי כח. כזו שתצליח להתמודד מולי ולא לההרס מהזוועות שחוויתי . הקולות האלה .. מעירים בי שוב פחדים .. פחדים של קרבה , אמון .. והיכולת לסמוך. .אני מרגישה שמצד אחד אני צריכה ממש מרחב רק לעצמי , צריכה לעבד את כל מה שעולה בתוכי .. אבל כאילו רק לבד בשקט .. בלי אף אחד .. ומצד שני אני גם ככ מפחדת להיות עם מה שעולה בתוכי , מפחדת להחזיק אותו שם בתוכי .. אז אני מנסה לברוח .. להתנתק .. להתעלם .. אבל זה רק מתקיף אותי חזק יותר. הגוף בוגד בי .. מליייייייי... הוא מגיב מאתמול בהקאות וחום .. הגוף לא מסוגל להכיל את המועקות שלי לבד, וקשה לי לתת במילים את המילים המדויקות למה שעובר עליי . אני לא בטוחה מלי .. שאני בכלל רוצה לנסות לנתח את עצמי , או להבין מה שעשו לי , אני רק יודעת שאני מחפשת איזה איזון מחדש.. איזון מחדש לחוסר שיווי המשקל שמערער כל חלקה פנויה בתוכי . מלי .. את יודעת .. עד עכשיו היה לי ברור כשמש שלעולם אבל לעולם . .יש דברים שלא יפתחו מתוכי , אבל המאבק התמידי שם בתוכי בין המקום הזה שמנסה לשמור את הזוועות רק לעצמו לבין המקום הזה שרוצה להעזר , להתמך, לבכות , לאבד שליטה , .. כאילו משתנה לי ..כאילו משתלט עליי מבלי לשאול. מלי .. קשה לי ככ .. נראה לי שקשה להבין את כוונתי , אני גם לא חושבת תאמת - שאני מחפשת ממך תשובות מדויקות .אני לא יודעת מה אני רוצה . אני מרגישה בשבועות האחרונים שאני פשוט "רוויה" מעצמי .. בא לי להקיא מעצמי .. המיכל בתוכי מלא מידיי.. אני מבעבעת וגולשת החוצה .. אני מרגישה שאני אומרות בקול גדול המון תחושות , ומילים קשות .. אבל את יודעת .. זה רק ביני לביני , אני עדיין לא מצליחה להוציא אותן החוצה ממני .. הגוף מדבר במקומי - בטיפול - אני רועדת .. או שותקת .. בוכה .. אחרי אני מקיאה .. ואלה בעצם תופעות לוואי של מה שחוויתי .של כל מה שעשו בי . יש לי תחושה שאני אמנם מעיזה להתבונן בהמון מילים חודרות בתוכי .. אבל אני תוהה אם מתישהו אפשר יהיה להפסיק לנבור שם בתוכי פנימה .. אני מרגישה שההתבוננות הזו פנימה בטיפולים וניסיון הדיבור על כל צבעי התחושות והרגשות .. ה"קשת" הזו .. רק מעכבת אותי ולא מאפשרת לי להמשיך הלאה . היא תוקעת אותי במקום . כל צעד שנעשה על ידי .. מלווה בחששות איומים , בכאב , בניתוח מעמיק .. כאילו אני מצליחה לעשות זום אאוט על כל דבר קטן .. ולהתעמק בדברים .. שרק מעכבים .אלוהיייים כמה שכואב לי. אולי זה לא טוב לדבר כבר על כל הזוועות בתוכי , אולי צריך להפסיק כבר להיות מכווננים לכל מה שחוויתי כילדה .. כנערה . אולי יש רגע כמו עכשיו שצריך להודות ש"המשחק" הזה שאני נמצאת בו כבר מזמן הסתיים , שצריך להרים ידיים, ולהגיד .. "זהו, אי אפשר יותר , נכנעת , הכל גדול עליי לפחות במספר" .. כי הנה . אני שוב במקומות האלה שלפני שנה וחצי .. של להקיא ולעלות חום .. ודייי אני עייפה נפשית .. התחושות הפנימיות הן אלו שמכתיבות את הקצב שלי .. קצב ההקאה שיוצא ממני הוא ממקום כבר של חולשה , יאוש , כעס, שנאה עצומים .. התחושות הנוראיות מזינות אותי נפלא . הם הרי לא מכירות בי משהו אחר. אז מלי .. להקיא בלי סיבה או עם סיבה .. מה זה משנה ? אני רק רוצה להשתחרר משרית הכלואה שבתוכי . מהכאב הממוטט הזה בפנים . ואולי מלי , אולי בכאב הממוטט הזה , אני בעצם רק זקוקה למקום .. מקום מילוט .. מהמילים הרעות שבי . מקום לנשום אויר מחדש. כאן .. לידך .. לפחות .. כי איש השיחות שלא לא באמת כאן עכשיו. אז כבר אמרתי שאני מנותקת היום? שהמערבולת הרגשית שבי מצליחה להרחיק אותי מעצמי ככ טוב ? שאני בעצם חייבת לכתוב בכדי להרגיש ?... קיימת.. ונכון שזה תלוי איך אני אבחר להסתכל עלייה אם כמו מערבולת שהולכת לבלוע אותי .. או ככזו שתעלם כאילו ולא הייתה ? אבל .. זה בעצם .. להסתכל עלייה כאילו היא תעלם מעצמה וזה כמו בערך לבוא אלייךלכאן ולומר לך "מלי, נכון שיהיה בסדר?" ואת יודעת .. מרגיש לי בפנים כאב ככ עצום . וזה ככ מתחבר לחוסר היכולת שלי לומר לך במדויק במילים מה שעובר עליי שם בפנים. כואבבב לי . מלי... שרית
שרית יקרה. המכתב שלך מלא בכאב ובייסורים. אני חושבת כמה הורעלת וסוממת, וכמה עוד יש לך להקיא מתוכך, עד שתוכלי להרגיש נקייה, מוכנה לספוג, מוכנה לעכל ולבלוע שוב. ומול המאבק גוף-נפש הזה, שהוא כ"כ מייסר ומטלטל, אני מבינה את החיפוש אחר הנחמה וההרגעה. וכמו אדם חולה, את זאת שתרגישי, ותחווי, ותקיאי, ותסבלי מחום, אבל אני חושבת על הכמיהה למישהו שישב לידך, יחזיק לך את היד, יבדוק מדי פעם אם החום עלה, וישים לך מגבת לחה על המצח. עד שתבריאי, עד שהכוחות יחזרו אלייך, עד שתרצי שוב לאכול, ללכת, לחיות. ובינתיים, אני כאן, כמה שתצטרכי, עד שתרגישי יותר טוב. מקווה שהלילה יעבור בשלום, ושתרגיש מחר קצת יותר טוב. לילה טוב, תחזיקי מעמד, מלי.
מלי יקרה .. ככ יקרה.. תודה לך , באמת תודה רבה, שאת כאן , מלווה אותי , בימים ככ קשים ..בא לי לבכות .. דמות האמא שלך ככ חסרה לי , הנוכחות מולך מרגיעה.. הרגשתי ככ לבד ,ככ מבולבלת בתוכי .. קראתי אותך כמה פעמים , ונדהמתי בתוכי .. איך..?.. איך היא עושה את זה שוב ?.. איך.. היא מצליחה שם מרחוק לחדור אליי .. ולרכך את המקום הפצוע רק במילים?.. נעים ככ שאת פה .. את מזכירה לי את הימים שהרגשתי בטוחה ככ בידיה של ליאת פה ..בזכותה הצלחתי להביא את עצמי לטיפול ובכלל .. להתחבר להמון דברים .. הרגשתי שאני יכולה להקיא את הכאב שלי .. ויהיה תמיד מישהו חזק יותר ממני .. שיחזיק אותי .. שיחייך וירפא מעט את הכאב ה"בולע".. שדברים יכולים להאמר מבלי להרוס את הצד השני , זו הייתה אבן דרך חשובה בתהליך שלי עם איש השיחות , שעדין נבדק על ידי :-)..בכל אמצעי מבחן המשוכללים שלמדתי שנים..:-) תודה .. לפעמיים אני תוהה .. ביני לביני , איך אפשר בכלל להבין אותי אם אני לא מבינה את עצמי .. את דרור ודוד .. מדהימים .. עושים עבודה נפלאה כאן.. אני זוקפת את כברת הדרך שאני עוברת .. בזכות החום והאהבה במילים שלכם, בזכות היכולת שלכם להאיר ולתת עוד צידה לדרך. התחושה של הכל חשוך בצד השני .. ככ מאיימת .. לפעמים אני מרגישה כאילו אני ממש נושמת חושך לתוכי בכל מה שעובר עליי אני משתדלת לאפשר לעצמי להאבק וברגעים האלה .. ממש לגרור את עצמי לכאן גם אם בלי מילים ..כדי לקבל אור קטנטן ..מחדש.. כדי לא ליפול ולא לקום יותר. תודה! עכשיו , עוד משהו , שאלתי את דוד את השאלה הזו .. ובגלל החלפת משמרת היא לא נענתה .. אשמח את דעתך , מה את חושבת .. "מה הכוונה שמטפל אומר.. "אני מרגיש את העייפות שלך .. שאני כבר חווה אותה ממש בתוכי ".. אם אני מרגיש אותה .. אז אני מניח שאצלך היא בעוצמות גבוהות יותר ".. לא מדובר בעייפות ממני, מלי .. אלא בהזדהות של תחושת העייפות שבי , האם מטפל יכול להזדהות עם תחושות של מטופל בלי שיעברו מילים או תוכן בינהם?.. האם מטפל יכול ממש להרגיש את המטופל למרות שאין משהו במפגש שמדובר .. אלא רק תחושות קשות של המטפל .. כמו חולשה , עייפות ,יאוש , כאב ?.. ואם כן איך זה קורה?.. מלי .. שוב - תודה רבה , הנוכחות שלך מיטיבה בתוכי ופה בפורום . . וזה לא מובן מאלייו עבורי , את ככ עשירה ..ומחממת את הלב .. שככ מכווץ.. באמת נעים שאת פה . די אפסיק כי הדמעות באמת שוב באות .. שולחת אלייך יד קטנה שמחבקת . שבת טובה . שרית
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
