טיפול והורים

יש לי שאלה. למה תמיד צריך לחזור אחורה לילדות? למה בטיפול דינמי תמיד מחפשים וחופרים עד שמגיעים לתוצאה שההורים הם האשמים? אתם כמטפלים ועם כל הידע וה"חוכמה" כביכול שלכם, גם לכם לפעמים יוצא ילדים בעייתיים - נכון? מה הבעיה בלהיות קשור בהורים? מה הבעיה בלאהוב את ההורים ולהפסיק לתפקד לתקופה מה כשהם עוזבים את החיים? אני מנסה איפה הם טעו ואני לא מוצאת. ולא מצליחה להאשים אותם בזה שהחיים שלי חרא. והיא (המטפלת) כן רוצה להגיע למסקנה זו, ובגלל זה הגענו לצומת דרכים בטיפול. הרבה דברים לא מובנים לי ואשמח את תבהירי לי קצת מהעניינים. תודה

שלום מיקי. את נשמעת לי כועסת, ונראה לי שחלק מהניסוחים שלך בוודאי מביעים תסכול בשל האופן שבו את תופסת את הדברים. אנסה להבהיר את העמדה שלי. אני חושבת שבטיפול אין חיפוש אחר "אשמים". אחרי הכל, זהו תפקידם של עורכי דין, שופטים ובתי משפט. אבל נדמה לי שאנחנו, המטפלים, נשענים על ההבנה, שהיום כבר מגובה במחקר רב, שההורים הם אלה שמעצבים את האישיות של ילדיהם, והקשר עם ההורים הוא המודל ליחסים שילווה אותנו לאורך קשרים אחרים, נוספים, בבגרות. דפוס הקשר עם ההורה גורם לנו לראות את העולם במשקפיים מסויימים - האם אני ראוי לאהבה? האם בטוח להזדקק בקשר? מה יקרה לי אם אביע רגשות קשים מול האחר? מה מותר ומה אסור לי לרצות או לדרוש בקשר? מי ומה מצופה ממני במערכת יחסים? כל אלה שאלות שהקשר המתמשך עם ההורה נותן להם מענה, ושאח"כ זהו "ארגז הכלים", הציוד שבאמתחתנו בקשרים הקרובים. נדמה לי שהנסיון להבין לעומק את הקשר עם ההורים לא בא במטרה להרשיע ולגזור את דינם, אלא נועד לברר לעומק מהם הדפוסים שנלמדו, כך שבהמשך ניתן יהיה לשנות את החלקים הבעייתים או המשובשים שבהם. בכל מקרה, אני מחזירה אותך, כרגיל, לחדר הטיפולים. אני ממליצה לך לפתוח בטיפול את התחושות הללו ואת חוסר שביעות הרצון, גם כדי לזכות ליצור דיאלוג בתוך הטיפול על משהו שמטריד ומציק לך, וגם, אולי, כדי לנסות ולבדוק מה התחושות הללו מספרות מעבר לתכנים הספציפיים (אולי מדובר בתחושות אשמה, עיסוק בכפייה מול צורך לרצות, בלבול וחוסר מובנות בקשר). בהצלחה, מלי.