בושה

שלום דרור, מאד מוטרדת משאלת יעילות הטיפול לאנשים הסובלים ממילא מתלות יתר ומחוסר בטחון. מצד אחד אני לכאורה מתפקדת כאדם בוגר אך מצד שני אין ביכולתי לקבל החלטות בצורה עצמאית וזה פשוט נורא מבייש לא להיות מסוגלת להכיל שום דבר וכל הזמן לסבול מהתלבטויות מתישות וזה עוד במקרה הטוב. כי הבעיה הכי גדולה - שבמקרים שמרגישה מצוקה (וזה קורה הרבה ומכל שטות) לא יכולה להכיל לבד ואז מעיקה על הסובבים אותי (הבודדים שנשארו..)- לעיתים סופגת השפלות , לא תמיד באותו הרגע ולעיתים זה פשוט בא בבומרנג מאוחר יותר. בטיפול מרגישה אותו הדבר. שהמטפל לועג לי על כך שאני ילדותית ותלותית ואם זה היה עוזר - זה היה טוב. הבעיה שזה גורם לי להסתגר ולגייס את כל כוחותיי כדי לא לחשוף את המגבלה הזו ולסבול לבד עד שזה יעבור.....- מה שלא תמיד מצליח לי. מרגישה יותר ויותר חלשה בטיפול שרק מחזק בי את חוסר הבטחון ואת הבושה במי שאני. לעיתים חושבת שהייתי חזקה יותר לפני התחלת הטיפול והייתי מסוגלת יותר להכיל ועכשיו מרגישה שאין לי חוט שדרה ושרק מעוררת זלזול וחוסר כבוד כלפיי. מנסה להחליט להיות יותר עצמאית ולסמוך יותר על עצמי , אבל כשמגיע רגע האמת ,שוב אין לי שליטה על זה ונכנסת למצב של חוסר אונים ומצוקה גם איתך דרור , חוששת שאעורר בך בוז ולגלוג כאילו "מה הבעיה שלך קחי את עצמך בידיים!" ואני בעצמי לא מבינה את עצמי!! מתנצלת מראש אם מעיקה גם עליך אבל כבר אין לי למי לפנות

ליבי שלום, שמעתי בדברים שלך את הקונפליט העז שלך בין הצורך להרגיש מוחזקת מוכלת לבין התחושה שלהרגיש כך זו תחושה מעליבה משפילה ותהיתי לעצמי מאיפה זה. מהיכן האמונה הפנימית שלהישען לבקש עזרה פירושה בושה. נראה לי שלעיתים, בשל הבושה, את מנסה בכל כוחותייך לא להיעזר עד שאת לא יכולה יותר ואז את פונה בבקשת עזרה. אבל באותה נקודה זה גם מרגיש כל כך מבייש ששוב לא שלטת בעצמך שוב חשפת את הנקודה החלשה שלך עד שקשה באותו רגע באמת להיעזר. גם כאן בפנייה אלי את חוששת שאלעג לך משום מה, שאומר שאין הצדקה לתחושות שלך, ונראה שאני ואולי אחרים בעולם מייצגים קול פנימי מסויים. קול שחשוב להבין למי הוא שייך ואולי להבין בעיקר שהוא שייך לאותו אדם, לאותה תקופה ולא לכל אדם וכל מצב בו את נתקלת בחיים. לסיום אומר רק שאני מאוד מבין את המצוקה שלך, לא קל להיעזר, אבל יחד עם זאת היכולת לסגל את ההרגשה שמגיע לך להיעזר, שזו לא בושה ושאת לא צריכה להתנצל מראש בכל פעם שאת מבקשת עזרה היא יכולת חשובה מאוד. דרור

לדרור, תודה על תשובתך ומסכימה שיש בי קונפליקט בין הצורך להיעזר לבין הבושה שבכך וגם אם יש בי קול פנימי שמזדהה עם הקולות האחרים שלעיתים לועגים בגלוי - ואז זה לא רק "בראש שלי". ברור שכשאני רואה מהצד אנשים נעזרים, אני הרבה יותר סלחנית כלפיהם ואפילו מעריצה אותם על האומץ להיחשף ולבקש עזרה. אבל אצלי הבעיה הפכה כרונית וכבר לא יכולה בכלל לבד בעיקר בקבלת החלטות , אך גם ביכולת להכיל רגשות. בהתחלה הרגשתי נוח עם המטפל ושזה המקום לבקש ולקבל עזרה, אבל כנראה עברתי איזשהו גבול גם אצלו, כי "זורק" לי חופשי שאני ילדותית ותלותית - מה שכנראה נכון, אבל מרגישה שזו תגובה לא מקצועית שרק מבצרת אותי בעמדה הזאת של החולשה והתלות, מביכה אותי ופשוט סוגרת אותי. מרגישה כל כך נורא שגם את המטפל אני "מצליחה" להתיש.. ואולי לא מתאימה למטפל? ואולי לא מתאימה לגישת הטיפול הזאת (הדינמית)? או אולי לא מתאימה לטיפול בכלל?? תודה דרור וחג שמח.