מחשבות

היי מלי נעים שאת פה, מותר להקיא כאן את בליל הרגשות שלי?. החג הוא מתכון נהדר לעוד קצת שנאה עצמית, עם כל האוכל שמכניסים לגוף ואיבוד השליטה על הגוף רק מושך אותי להגיד לעצמי "איכסה מגעילה תסתמי את הפה", אז הנה הכנסתי את עצמי לכמה ימים של "ניקוי הגוף", מתי אני אוהב את עצמי בלי קשר לעובדה אם עליתי שני קילו או לא. כל החיים להרגיש בראש שמנה, אז בסדר נגמלנו לאחר עשור מהבולמיה ומהאנורקסיה, אך נגמלתי רק מההתנהגות דפוסי החשיבה המעוותים נשארו. השבועיים האחרונים עם החגים ובלי טיפול-מאפשרים לי לשוטט בעולמי הפנימי בלי "רעשים" מיותרים, המרחק מהמטפל נותן לי לחשוב בקול עם עצמי, הגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת להחליט כרגע להישאר בטיפול או לעזוב, אז החלטתי להגיע לטיפול בלי להחליט, ביטלתי עם המטפל החדש ותירצתי שנכון לי יותר להיפגש לאחר החגים. היו לי קשים במיוחד החגים השנה. נגמר התואר הראשון הטיפשי בפסיכולוגיה, יש להגיש את הסמינריון הטיפשי. חושבת אם להעיז ולעשות את המתאם, ואז המציאות צועקת עלי "נו באמת די עם הבדיחות". צחקתי על זה עם המטפל שלי, אמרתי לו שזה יהיה חוסר אחריות מטפלת כמוני שמתנתקת שישים אחוז מהזמן, שמישהי כמוני תשב מול מטופל ולא תוכל לזכור מה היה שם. מצחיק אך אני אומרת על כל מה שעצוב מצחיק. מן דרך מעוותת שלי לרדת על הכאב שלי. חשבתי אולי בגלל שאני ציירת אז לפנות ללימודי תרפיה באמנות, לפחות שם המילים יהיו נעדרות גם אצלי וגם אצל המטופל. לא יודעת סתם חושבת איתך בקול. מנסה בתקופה של השבועיים הללו, לאחר הפגישה עם המטפל בה הכרזתי על אהבתי ותשוקתי, מנסה להתרחק ממנו בתוכי, לנסות להרגיש אותו כמה שפחות עד שיעלם מתוכי לגמרי, מנסה להחזיר את השליטה ליידי, שלא יהיה לו את הכוח הזה, שיהיה עם הזמן חסר משמעות עד שהנוכחות שלו בתוכי תדעך, תחלש ותעלם. אני די מבולבלת לגבי כל תחומי החיים שלי כרגע, גם מבחינת עבודה, לימודים והטיפול. גם בזוגיות הארוכה מאוד שאני נמצאת בה מתחילים להתעורר סימני שאלה. מפחיד כל האי וודאות הזו, כל פעם שחושבת על האפשרות להירשם למתאם-מזכירה לעצמי שאני לעולם לא אעבור ראיון, הרי המראיינים יקלטו מהר מאוד שאני מתנתקת, הקטע הוא שאפילו המטפל שלי לא יודע שאני מתנתקת, אני מדברת באופן רהוט וברור, כאילו הכל בשליטה, הבעיה היא שאני שומעת את עצמי מדברת. כל כך צריכה עכשיו משהו יציב, כשהחיים שלי לא מובנים או שאני לפני קבלת החלטות גדולות-עושה לי בלאגן בבטן. זוכרת ששאלתי את המטפל שלי מה לא בסדר אצלי, מה כואב לי כל כך, הוא ענה "נחפש את זה ביחד". שונאת את החיים שלי, מרגישה שפיספסתי כל המ שיכולתי להיות, מרגישה שנאי אף אחד, שאני כלום, שיכולתי להיות משהו ובסוף הפכתי למישהי שאני שונאת, איזה נורא זה לשנוא מישהו שהוא אתה, מילא לשנוא מישהו שאתה יכול להיות הרחק ממנו, אך לשנוא את עצמי זה לשנוא מישהו שאתה לא יכול להתרחק ממנו. כולם בסביבה שלי נתמכים בי, מדברים על מישהי שאני לא מכירה-אומרים שאני חכמה, יפה, מצחיקה ועוד כל מיני מילים שאין לי מושג על מה הם מדברים. חברה שלי אומרת שאמנים ידועים בתכונות כמו-נבירה עצמית מוגזמת, מצבי רוח ומורכבות בלתי נלאית. האמנם, אני שואלת? בא לי להיות אדם פשוט, לא לקרוא ספרים כאילו אין מחר, שלא יעניינו אותי בני אדם ושאלות קיומיות. שאהיה מלאה בתוכי, ואלוהים קצת לאהוב את עצמי. לפני יומיים מצאתי את עצמי בוכה כל היום בלי הסבר חיצוני, הרגשתי שאמות מצער ומעצב. ארובות העיניים התמלאו בדמעות עד מחנק. פחדתי שזהו משם לא אקום-כמו חתול אני תמיד נופלת על הרגליים. היומיים האחרונים טובים יותר. המחשבות האובדניות שפקדו אותי בחודשיים האחוריים נחלשים והופכים להיות קול חלש ומורחק. מנגד, ישנו הפחד לחוות שוב את הימים הללו, אולי בגלל זה מנסה להחליט על עתידי, אולי מנסה ליצור לעצמי עתיד כדי לא ליפול או יותר נכון להתרסק. לא שאלתי אותך כלום בעצם, אולי סתם רציתי שתראי אותי, שתרגישי את פעימות הלב, שתראי את הלחלוחית שבעין שמאיימת להטביע. נורא צריכה חיבוק אחד כזה שיוציא ממני כמו ממורסה את כל המוגלה. כל עייפה מלי, עייפה מלהבין, לחשוב, ליפול לקום, לברוח ולחזור, עייפה מכך שמוצאת את האושר כל פעם מחדש, אך לא מצליחה להרגיש אותו, מנסה, כל כך מנסה. תודה שקראת:-( (negra)

נגרה יקרה. לא שאלת דבר, אבל כ"כ חשוב לי להתייחס, להעביר לך את התחושה שקראתי, והמילים שלך מהדהדות, התחושות שלך צועקות, הבלבול והכאב כ"כ נוגעים... ונדמה כאילו יש הרבה דברים בחייך שמחכים להחלטה, ושבחוויה שלך עוד מעט מגיעים "אחרי החגים", ותצטרכי להיות המבוגר האחראי, לרסן את המפלצות והשדים, ולצאת לדרך חדשה. נדמה לי שאת בעיצומו של תהליך. אני כמעט בטוחה שאת לא מרגישה זאת, אבל ככה זה נראה לי, מהצד. ובתהליך הזה יש עוצמות, למידה, רגשות, בלבול, והרבה הרבה כאב וצער שאולי חיכו לרגע בו יוכלו לפרוץ. וכאן, כמו שביקשת, אני רואה ושומעת וזוכרת. שמחה שאת מנסה למצוא בית לכאב הזה שלך. בהתחלה כאן, בפורום, ואח"כ אולי בתוכך. ושבינתיים, נסי להתייחס בסלחנות, בהבנה ואולי אפילו באהבה לתחושות הללו שלך, שיש בהן כ"כ הרבה כאב ועצב, אבל גם הרבה רצון לחיים ולתוכן. ממשיכה ללוות מרחוק-קרוב, מלי.

מלי יקרה אם תרשי לי עוד קצת מילים לפני הלילה, הלילות מפחידים אותי-לא יודעת לעולם מה יביאו איתם (זה משהו חדש מהחודשים האחרונים) תודה שאת שומעת ורואה את הכאב שלי, לפעמים מרגיש לי כאילו אני חיה במימד מקביל ומה שאני חווה לא יכול להיות מובן. האמנתי למה שכתבת ואלוהים יודע שאני ואמון לא חברים:-) כתבת "להיות המבוגר האחראי" נמאס לי להיות המבוגר האחראי, בא לי להיות ילדה, אני כותבת לך את זה ולא מאמינה להד של המילים. לא יודעת כל כך מה זה להיות ילדה, תמיד טיפלתי ב.. דאגתי ל.. אני חושבת שנורא בא לי כך בגילי המופלג להיות ילדה. זה נורא לרצות להיות ילדה כשאני כבר בסוף שנות העשרים? אני מרגישה בת אלף ואני חושבת שחלק מליפול לדכאון הוא כאילו עבורי המקום היחיד של להרפות מהחיים ומעצמי ומכולם. אנשים שמעולם לא היו ילדים או שבכל אופן לא היו או זוכרים ממש חוויה של "אני ילד" איך יוצרים חוויה שלא הייתה, לא איך זוכרים אלא איך יוצרים כזו, כואב לדעת שילדות הוא משהו שאם לא היה אז לעולם לא יהיה, כאילו זה הדבר היחיד שאינו ניתן לשיחזור או לאפשרות לחיות ולתקן. סתם מילים חסרות משמעות ואולי רק רציתי עוד קצת מן הנוכחות שלך, מוזר לי שאני מבקשת חיבוק מאדם וירטואלי ולא מהורי שחיים ונושמים. משהו בחיבוק שלהם משאיר את הבור שבתוכי ריק ופעור. negra