הערות על משקל

היי. אני מצטערת אם אני לא מעלה את זה לפורום המתאים אבל ביחס לבעיות שלי עם אמא שלי שמובילות לבעיות אישיות זה נראה לי המקום הכי טוב לעזרה... אני בת 25, גובהי הוא בסביבות 1.80 והמשקל עומד על 67. בשל גובהי, אני לא נראית שמנה וגם לא נחשבת לשמנה. יש לי קצת בעיה באיזור הבטן ועכשיו גם ביריכיים אבל חוץ מזה, בגדול, אני נחשבת לרזה. בשנה האחרונה השמנתי, בעבר שקלתי 55 קילו ואפילו קצת פחות... הייתי ממש רזה, וגם הרגשתי חלשה. זה קרה כי עברתי משבר כספי שבעקבותיו אכלתי ממש מעט (אין לזה קשר לאנורקסיה). כולם החמיאו, אמרו "וואו איזו רזה" והיו מאוד בעד. אבל מאז המשבר נגמר (תודה לאל) והתחלתי לאכול. אכלתי ואכלתי ואכלתי... עליתי במשקל שנושק היום ל70 קילו. בנוסף נגמלתי מעישון וכמובן שזה רק תרם לעלייה במשקל (ועד היום כשאני רוצה סיגריה אני אוכלת איזה שטות שכמובן גורם לי להשמין יותר, אני חוטפת גל רעב מטורף בכל שעות היום ואוכלת מכל הבא ליד). כן, מרבית הבגדים שלי לא עולים עלי, הבטן והיריכיים גדלו וזה קצת מייאש אותי. אבל אני לא אומרת כלום ולא מפגינה את הייאוש שלי כלפי חוץ. הבעיה היא שאמא שלי פשוט מטרפת אותי, היא מעירה לי על המשקל שלי בכל רגע שבו היא רואה אותי. היא אומרת דברים ממש מגעילים, כמו "את שמנה" או "את אוביז" "בסוף תהיי פרה" "תפסיקי לאכול" "אפילו אני במידה יותר קטנה ממך" "הסתכלתי לך על הבגדים, וראיתי שהמידה שלך ממש ענקית" (על אף שהיא נחשבת בגדר הסביר) ועוד משפטים שגורמים לי דווקא ההפך הגמור, להמשיך לאכול ואפילו יותר. היא לא רק מעירה אלא גם אומרת לי משפטים כמו "לא רציתי לקנות לך את החולצה ההיא כי פחדתי שהיא לא תעלה עלייך" (את זה היא אמרה כשהיא רצתה לקנות לי מתנה). אני כועסת עליה, אני אומרת לה שתפסיק להגיד לי את המשפטים האלה כי זה רק גורם למצב הפוך, ושזה גם פוגע בי אז היא מתרצת את עצמה ואומרת "אם לא יגידו לך אז לא תדעי" או "אני אומרת לך את האמת". בשלב מסוים אמרתי לה שלא ביקשתי לשמוע את דעתה ודעתה לא מעניינת אותי בשביל להדוף אותה, אבל ברור שזה פוגע וגורם לי להרגיש ממש רע עם עצמי. אני לא מבינה מה היא רוצה שאני אעשה? שאני אהיה אנורקסית? היא רוצה שאני אחזור למשקל שהייתי בו בעבר, אבל מה שהיא לא יודעת זה כמה סבלתי, כמה הייתי חלשה וכמה רע זה עשה לי מבחינה נפשית. אני לא מבינה למה היא רוצה שאני אסבול? אני כן רוצה לשמור על המשקל שלי ולרדת קצת (ברמה סבירה) אבל ההערות הבוטות שלה לא עוזרות לי ואף מחמירות את המצב. ניסיתי להסביר לה אבל היא צעקה עלי. ואם זה לא מספיק בחנויות הבגדים בהם אני קונה הבגדים תמיד נראים עלי רע. כי אני לא שמנה, ואני גם לא מקל, אבל המידות מתאימות למידות מסוימות, אני נעה בין שני קטבים של מידות, המכנסיים שלא נסגרים עלי במתניים נראים עלי מעולה ברגליים. וכשהם קטנים ברגליים הם נסגרים במותניים. או חולצות במידה המתאימה לי שלא נסגרות בגלל החזה שגדל. כשאני יוצאת לרחוב אז אנשים באים אלי ושואלים אם אני בהריון כי הבטן שלי תפוחה ביחס לשאר חלקי הגוף (זו בעיה שתמיד סבלתי ממנה), וזה רק מכניס אותי יותר לדכאון. כאילו אולי אני פשוט לא יכולה לצאת מהבית כדי שאני לא אצטרך לשמוע הערות בוטות על הגוף שלי ולא לקנות בגדים רק לשבת בבית בדיכאון. קל להמליץ "תתעלמי מהם" אבל זה לא קל, כי אי אפשר להתעלם כשכל היום מעירים לך על המשקל, אז אמא שלי שאמורה לגרום לי להרגיש הכי טוב גורמת לי להרגיש הכי רע וכל היתר לא תורמים למצב בכלל. ניסיתי לדבר איתה מספר פעמים זה לא עוזר. יש לה כל מיני בעיות, היא לא כל כך רגישה ואי אפשר לדבר איתה על דברים אישיים. אז היא לוקחת את כל מה שאישי והופכת אותו לדבר רע, כאילו מוציאה ממנו את כל המיץ כי היא לא יכולה להיות אדם רגיש.

שלום לך. קראתי את המכתב שלך, וחשבתי כמה את סובלת, וכמה המצוקה שלך מתקושרת דרך המשקל. אני חושבת שבעיות של משקל בדרך כלל מבטאות מצוקה גדולה יותר, סביב דימוי הגוף, ובתיאור שלך נדמה שאת גם מספרת דרך המשקל על מערכת היחסים המורכבת שלך עם אימך. נשמע שבקשר ביניכן את חווה הרבה ביקורת, חוסר רגישות, תחושה של מתקפה במקום חוויה של הכלה ואכפתיות, כל אלה בוודאי תורמים לדימוי עצמי ולדימוי גוף בעייתי. חשבתי על כך שלמרות שאת בחורה צעירה, ובוודאי יש הרבה התרחשויות בחייך, כל הפנייה שלך ממוקדת בענייני משקל וביחס של אימך, וכנראה דרך זה את מספרת עד כמה הנושאים הללו כעת בוערים בחייך, עד כדי כך שאין מקום, או כוחות, לעיסוק בנושאים אחרים, חשובים ומשמעותיים לא פחות. אני מזמינה אותך להתבוננות פנימית - לבד או במסגרת טיפולית, שם תוכלי לברר לעומק את הסוגיות הללו, ולהבין ממה את מוטרדת, על מה את כועסת, ומה הדברים שאולי תוכלי לשנות בהמשך. בהצלחה, מלי.