שאלה

שלום דוד, ושנה טובה! בחצי שנה האחרונה (לפני כן זה היה שונה) הטיפול שלי מתנהל באופן הבא: אני שותקת לרוב, הפסיכולוגית שלי מדברת או שואלת שאלות לפעמים כדי לדובב אותי. ולקראת סוף הפגישה אני מרגישה שאני מאוד רוצה ללכת ושהיא מושכת את זה, כאילו שהיא משאירה אותי בכוח עד שהיא מחליטה לסיים ובכל פעם אני יוצאת ומסתכלת בשעון ומגלה שבעצם סיימנו בזמן (ולא באיחור כפי שנדמה לי). זה נראה לי משונה, אני קוראת גם פה בפורום שמטופלים רוצים דווקא יותר זמן, שמרגישים שהפגישה נקטעת ואני בדיוק ההפך - אני מרגישה שזה ארוך מדי ובסוף אני כבר ממש חסרת מנוחה! אשמח לשמוע את דעתך או הסבר לכך.

שלום לאחת את שואלת שאלה מסקרנת, ונדמה לי שהתשובה תמצא רק בתוך הטיפול עצמו ומתוך החשיבה שלך, יחד עם המטפלת, על המתרחש בזמן השעות ולאחריהן. באופן כללי, אני חושב שייתכנו סיבות שונות לתופעה שאת מתארת, והן נעות בין מיצוי אפשרי של הטיפול (לא כתבת על התחושה הכללית שלך בעניין זה), לבין מצב של היפוך בתגובה, כלומר, מצב בו דווקא בשל חשש מהסיום את עסוקה בו ללא הרף ומזדרזת להגיע אליו (אבל זה אולי נשמע פסיכולוגיסטי מידיי). בכל מקרה, נדמה לי שמה שקורה כרגע בטיפול זה שאת מרגישה שיש צרכים אחרים שנענים בו ולא שלך, כלומר, את נמצאת שם עבור המטרות של מישהי אחרת, והדבר הזה מעורר בך קוצר רוח, אולי הסתגרות פנימה (שמתבטאת בשתיקה) ורצון להסתלק כבר מהחדר, להפסיק להענות לצרכים של אחרים. האם הדינמיקה הזו מוכרת לך מהיכן-שהוא בחייך? והאם היא מתרחשת רק בחדר הטיפול? גם אם ניחושים אלה קלעו יותר או פחות, אני בכל מקרה חוזר על עצתי הרגילה - לדבר על המתרחש בגלוי בטיפול ולבדוק לאן הדיבור הזה מוביל. בהצלחה דוד