טיפול

שלום דוד עד שהחלטתי לפנות לטי]ול לקח לי המון זמן. ועכשיו אני מרגישה שהכל מאוחר, ושאין טעם לשום מאמץ, כי הכל כבר מאוחר. ובגלל תפיסה זו, אני תקועה בטיפול, אין שום שינוי, לא מרגישה שאני עושה משהו חוץ מלעבוד על הקשר שלי עם המטפלת ולשמוע עד כמה אני רעה, בלתי מאוזנת, בעייתית. אני מחכה לפגישה, אבל אני מתעצבנת תמיד באמצע ואז מאבדת ריכוז, ואני רק חושבת על איך להפסיק את הפגישה. הרבה פגישות נקטעו באמצע, כי פשוט קמתי והלכתי. אני אוהבת להיות אצלה, אבל כשאני שם, אני לא אני, בחוץ אני מתפקדת בצורה שונה ממה שאצלה. אצלה אני מרגישה חולשה, תלות, רע, עצבנות, שנאה כלפ עצמי למרות כל נסיונותיה לדחוף אותי הלאה. בחוץ אני עצמאית, חזקה, מתפקדת בכל התחומים, אבל מפנימה הכל פנימה. אני לא יודעת אם הטיפול עושה לי טוב אן רע. אני לא רוצה לעבוש רק על הקשר שלי איתה, אני רוצה להתקדם, לשנות. אבל מבחינתה היא מחזירה הכל לזירה שלי. ואני לבד אין לי מה לעושת עם הכדור. בגלל זה הגעתי למגרש שלה והיא לא מבינה את זה. מה לעשות?

שלום לילי אני מבין את הקושי ואת תחושת התסכול והתקיעות שלך. אבל אני חייב לציין שאת בעצמך מצביעה על הסיבה לתקיעות, ודרך כך - גם על הדרך לפתרון. ברור שהיית אמביוולנטית מאוד לגבי הפנייה לטיפול, ושגם לאחר שפנית (שעל זה כל הכבוד אגב), האמביוולנטיות לא נעלמה, ואת ממשיכה להתלבט בתוך הטיפול - או דרך הליכה באמצע, או הפסקת השעה הטיפולית בדרכים אחרות, או דרך עצירה, לא מודעת לגמרי, של האפשרות להמשיך ולהעמיק את הקשר והתהליך הטיפולי. אני אומר את זה לא כביקורת, משום שזה נשמע לי סביר לגמרי שתחששי ותמשיכי להתלבט לגבי האפשרויות שהקשר הטיפולי מציע לך. אבל אם את רוצה לנסות לשחרר את התקיעות, ולהפיק בכל זאת את המיטב מההחלטה האמיצה שעשית, הייתי מציע לך לראות יותר את השעות כ"מגרש משותף", בו את בעלת הכוח האמיתי, השליטה בכדור והיכולת להביא אותו להיכן שאת רוצה, והמטפלת היא בעיקר זאת שיכולה ללכת בעקבותייך ולדבר איתך על המתרחש באותו הזמן. נראה לי שמתוך שינוי של גישה מצידך, יחד עם דיבור על הקושי שלך מולה, יכולה להפתח לכן הזדמנות חדשה להניע את הטיפול קדימה. בהצלחה דוד