היי דוד..

דוד.. מה שלומך? קוראת אותך כאן בשקט .. נרגעת לעיתים מהתגובות שלך לאחרים .. מקבלת כח .. רק שעכשיו הוא כבר אזל .. אני לא יודעת במה להתחיל... רק אומר שהימים הם של יאוש, לופים מסחררים ,רת שדים/ הרים .. מעגלים סביב עצמי , התחושה שאני נשאבת אליה בלי יכולת לצאת .. תחושה מאוסה שלי בעצמי , בסביבה , רצון להיות מנותקת .. כאילו ואני בכלל במקום אחר , כמו איזו ילדה "אוטיסטית".. (סליחה) אבל, אני בוהה בדברים ,חושבת יותר מידיי .. איטית כזו .. כאילו לא באמת מרוכזת במה שצריך .. יש לי עומס עצום ..על התאים במוח ..עוד יש מוח ?! מטושטש לי כבר בעיניים ... אין לי חשק אמיתי בתוכי או רצון ממשי לעשות משהו...טוב .. או בכלל הפחד מניע אותי . אני מפחדת. תקועה . ומפחדת . מפחדת שאין דרך לצאת מתוך המעגלים הסגורים האלה בתוכי. כל פעם נראה שמצאתי איזשהו פיתרון , שיש איזה פתח מילוט עבורי , אבל .. ככ מהר אני נשאבת מחדש לתחושות הקשות שנראה ואין מהן מוצא... אז בא לי ככ ליפול, להתמוטט .. למטה .. למטה .. שמישהו ידחוף אותי רק טיפה ואז .. אני כבר לא אקום... ומצד שני .. גם בא לי ככ כבר להרגיש, לחוות תחושות טובות, כאלה שרק ישארו שם .. אוף איזו קיצוניות ..מטורפת!!!! אני מטורפת!!!! נמצאת בציר של - טוב רע .. לחיות למות .. אין אמצע. אוףף.. לא יודעת כבר איך להתנהל מכאן ??? דוד יקר , אתה באמת יקר.. נכס לפורום .. מרכך מילים , מוצא איזון .. אתם באמת משו משו.. כולכם בתור צוות ..אתה ודרור היקר ומלי המקסימה .. אבל ליאת חסרה לי כאן .. כן שוב אני עם ליאת שחסרה לי .. מה נסגר איתי? אני רוצה לשתף אותך , זה בסדר נכון ? לא בטוחה שאצליח לדבר את הדברים כמו שהם יוצאים ממני בחופשיות כזו בכתיבה כאן מולך ..בטיפול בעצם זה לא בדיוק נכון , הרי בזכות הפורום הזה , בשנתיים האחרונות , צעדתי קדימה .. בלהביא את הדברים למקומם הנכון בטיפול אני מנסה לשלב בטיפול .. את האותנטיות הזו .. אבל ..לפעמים זה מצליח .. ולפעמים הפחד מלראות את החוסר אונים והכאב באחר מרתיע אותי .. הפחד לראות את השתקפות הכאב בעינייו של האחר , השתקפות הכאב שלי , הם אלה שמרתיעים .. אז טוב שיש מסך .. שמפריד ביננו אה ?.. .אולי זו חזרה גנרלית לטיפול מחר?... אבא בביהח .. מיום שישי .. עבר התקף לב ..הסתבך ואושפז בטיפול נמרץ, תחת הנשמה והרדמה.. (אם היינו חוזרים לילדות שלי ,היינו מגלים , את "האשמה" , של מה אני גרמתי לאבא , ולמה הוא במצב כזה .. בגללי .. הרי אני זו שהייתי הרעה , המתנגדת.. אני זו שאבא חלה בגללה .. אבל אני גם זו שאבא אנס אותה ואף אחד לא האמין .. אבסורד, ..והיום שוב בזכות הטיפול אני בועטת בהם - בהורים שלי , והאשמה מצד אמא לא מאחרת לבוא .. "תראי את אבא בגללך ") אז אבא התעורר אחרי 48 שעות ..ביום ראשון .. אבל .. אתה יודע דוד , הרגשות בתוכי ככ אמבוולנטים לגבי "דמות האבא" שלו בתוכיי .. מצד אחד .. כן אנחנו יודעים ..זה אבא שלי .. אני אמורה לאהוב אותו .. לרצות בקרבתו . אמורה להגן עלייו ..לא?.. מצד שני .. יש בי שנאה נוראית אלייו , ואל הזכרונות של הילדות שעולים לי ממנו , על הניצול מיני , האלימות פיזית ומילולית ..על הילדות המחורבנת שהוא העביר בי מגיל 6-12 לפחות שהיום אני זוכרת .. אז .. בימים האחרונים .. אני מוצאת את עצמי בוכה המון .. אחת לא רציונלית שכמותי עוד תצליח להאמין שהיה מי ששמע את הבכי שלי ושל משפחתי .. ולכן אבא התעורר?!. ..(זה באמת מה שרציתי?) מסתבר שהייתי בטיפול ביום ראשון .. וכשבכיתי עלייו נורא , הוא "שם" בביהח ..התחיל להגיב למשפחה .. התחיל בגמילה מהנשמה .. לפי דבריו העדינים של מנהל המחלקה ישנו תהליך שדורש זמן בימים האלה בכדי לצפות לתוצאות חיוביות יותר , ואתה יודע .. למרות כל הכעס , הכאב , האשמה , הקללות שלי בתוכי אלייו .. הרצון לקבור אותו בחיים , יש גם צד מאוד בוכה עליו בתוכי .. צד שמתגעגע אלייו .. ואני לא יכולה להסביר לך איך זה מסתדר שם בתוכי. אני מרגישה איך הריקנות , החוסר משמעות הסתמיות משתלטים עליי.. שוב פעם בגללו. יש לי בפנים ככ הרבה סודות שטמונים עמוק בנשמתי.שאני לא יודעת איך להוציא אותם. הנשמה המתעתעת שלי כבר לא מוצאת את עצמה , המילים החודרות שבי , לא מרפות, לא נותנות לי מחסה אפילו מעצמי אני מנסה להתחבא בצללים, באין סוף.. ראית ..אפילו מכאן .. כן .. לא כתבתי כאן הרבה .. בטיפול קשה לי לדבר .. המון כעס אל המטפל, כל דבר בו מכעיס אותי .. המון שתיקות .. החוסר אמון שוב .. מתעתע גם באמינות שלו איתי , ושוב המון צעדים אחורה. ככ מפחדת שלא ייחשפו עוד סודות שם בטיפול ..שלי עם עצמי זה מרגיש שהכל ככ אפל בי ..הכל ככ הזוי , מצד אחד .. רוצה להמשיך הלאה ..למרות הכאב .. למרות הדממה הצורמת בליבי, שגורמת לדמעות לנזול מעיניי. אפילו עכשיו .. מצד אחר ..לא יכולה יותר עם כל המסכים האלה בתוכי .. שמתחלפים להם בשלל צבעים, קלפים נפתחים.. אצלי בקצב מסחרר בלי שליטה . כל החלומות והתקוות שהיו בי נידחקים כבר בפינה זה מרגיש שהנשימה הרעועה בתוכי .. כאילו אומרת, כאילו מזהירה שהיא זו היכולה להיות האחרונה. נמאס לי מהפחדים.((((((((דוד)))))))) נמאס לי מהמאבקים הפנימיים . נמאס לי מהמלחמות שלי עם עצמי .שלי עם הסביבה . נמאס לי לחשוב .ולהרהר בלי סוף .. מה איבדתי מה היה לי .. מה קורה לי .איך ממשיכים מכאן. ים שאלות ..אפס תשובות.. רוצה להרגיש שיש דבר כזה אהבה אמיתית ללא תנאים. לא רוצה תכאב הזה , לא רוצה עוד "מכות" בתוכי לא רוצה להכיר את עצמי עוד כפי שהייתי אז. האמת הגלויה הזו מפחידה אותי ברמות . האמת מסתכלת עליי ..ואז אני שוב נשברת. די כבר לתהומות האלה , רוצה רק מחסה.רק מחסה.. רוצה לראות "מעבר לים הסוער הזה" .. מעבר למה שרואות עייני (((((((עכשיו )))))))), מעבר ל.. ((((טירוף))))))) הזה שחווה אותי בתוך עצמי. מעבר למילים ה"חסרי מבט" האלו .. אפילו כאן ...בכתיבה המוזרה שלי ... לא ? רוצה לראות מעבר למגע שיכול רק לפגוע .. מעבר ,לתלות באנשים שסביבי ,מעבר להרס שלי עם עצמי , מעבר לדף הזה כאן , מעבר לכתיבה הנוראית הזו , מעבר להבנה הרגילה , רוצה לראות כבר מעבר ללילה המאבד בתוכו אצלי את כל היקר, את כל הטוב, את כל ההבנות והציפיות , את כל שטמנתי בתוכי שניםםםםםםם בעזרת שתיקות ויוצא היום במילים חודרות. מילים מיותרות. פאקינג מיותרות!!!! רוצה להעיף ..את ה"ניתוחים השכליים" האלה הרחק למקום אחר .. רק לזה של דמיון באמת. להעיף ..את הגלים כשמתנפצים להם פתאום בלי התראה בתוכי ומכאיבים. רוצה ,להבין ולקבל אותי .. עם כל האמת , פאקינג אמת ..כמו זו שאני מעבירה כאן ועכשיו, רוצה להפסיק לפחד להפגע ..מכולם. רוצה את אבא ואמא שלי בחזרה .. כמו שמגיע .. לי .. אמנם כרונולוגית אני בת 31 עוד מעט .. אבל עדיין תקועה בגיל 6 .. רוצה אבא ואמא .. נקיים מכל הכאב שהחדירו לי . די .. לא יכולה יותר לכתוב . סליחה דוד, לא יודעת בכלל מה הפואנטה של כל הכתיבה הזו . ככ מבולבלת . בטח לא הבנת ממני כלום. קופצת מדבר לדבר .. הכל מבולגאן בתוכי. סליחה. שהצפתי כאן .. שולחת לך חיבוק נקי על זה שהקשבת לי .. למרות :-( שרית

שרית, אם הקשרים שנוצרים פה היו במובן מסוים מחוברים למציאות המתקשרת מעבר למכשיר הממוחשב הזה, הייתי שולחת לך הודעת SMS. שאלתי את עצמי מדוע אני נלחמת ברצון לכתוב לך חזרה על מה שכתבת לי כי משום מה, יש לי מה לאמר.. אז הבנתי שאני חוששת ששאר החברים היקרים פה יפגעו מהפניות האישיות הללו, אולי כי נוצרות פה חברויות ואני אף פעם לא יודעת אם זה בסדר.. אחרי שליאת עזבה הכל נעשה פה רשמי לתקופת מה ועכשיו מתחיל להרגיש פה שוב כמו בית.. אפילו יש יומולדת לבילבי :) וכולם חגגו לה באהבה.. אפילו <> סנקה כתבה, לילך כותבת מחו"ל וחברים חדשים ומעניינים מצטרפים לבית הנעים הזה עם גג הרעפים והערסל הנצחי (נחשו של מי) בחצר, בינות לעצים ולדשא.. אני לא מאמינה אבל גם פה, ממש כפי שקורה איתי בחיים, אני חוששת לפגוע באנשים.. חוששת עד מוות וכדי ל'שמור' מעצמי.. אני נלחמת ולא כותבת מספיק את שעל ליבי.. בנוסף, אני גם מתביישת לכתוב יותר מפעם אחת לערב.. ולמרות זאת אעשה זאת הערב.. ואוכל את עצמי אח"כ. גם פה חוששת להיות נזקקת.. לא משנה שבהודעה אחת אני יכולה לרשום עד כמה אני חסרה לדברים הבסיסיים של הצריכה הנפשית האנושית.. חוששת בנוסף, להעמיס על המנהלים היקרים והמסורים שלנו.. אבל כמו בטיפול, אני לוקחת על עצמי את תפקיד המגנה (לא שאני באמת מגנה, כן?) או משתיקה את עצמי בחנק ועצב.. כי לא מגיע לי ואני מעמסה.. בקיצור, שופכת פה עכשיו יותר מידי.. בסה"כ רוצה להמשיך ולהזדהות איתך בכאבך.. מרגישה אותך, יחד עם כל הכאב של כולם פה, הרי כל כך הרבה.. והלב נצבט ממש. אולי משום שאני גם בכאב מטורף עמום ונעלם עכשיו.. מרגישה הכי בודדה בעולם, בינות כל האנשים הקיימים.. הוצאת לי את המילים מהפה שבוע שעבר. זהו, אני איתך. אני עם כולכם. לפעמים לא אגיב, אני חוששת. לא רוצה לפגוע באף אחד אחר. אבל אני איתך. אני עם כולכם. ~נילי~

שלום שרית נשמע שאת באמת עוברת תקופה קשה, עם המון עומס בעולם הפנימי והחיצוני ושפע של התלבטויות לא פשוטות, בלשון המעטה..כמו שכתבתי בעבר, את מוזמנת לכתוב פה, לחלוק ולשתף, בכל זמן שאת מרגישה בכך רצון או צורך. אני מבין את הגעגוע שלך לליאת, אבל גם לא יכול להימנע מלחשוב שאולי דווקא זה הזמן לנסות להתמקד, להיזון, ממה שיש ולהפחית את עוצמתו של האין, של מה שחסר. אבל - קל יותר לכתוב מלעשות ונשמע לי שהצלחת שלך כבר מלאה בעבודה..תחזיקי מעמד, בכל מקרה, באיזו דרך שמרגישה לך עדיפה. להתראות דוד

אגיד תודה .. ו.. למרות שלא באמת הצלחת לגעת בתוכן שכתבתי?!. אתה בעצם מזכיר לי ממש עכשיו את איש השיחות שלי .. כאילו ונעצרת הנשימה לרגע .. הוא שמע .. קיבל לתוכו ת המילים .. והמילים היחידות שנשמעות / לא נשמעות ..זה .. ש את לא לבד . אולי באמת אין מה לאמר מעבר. או שאולי אתה / הוא נרתעים ?.. לא יודעת. מנגד .. הרי הזמנת אותי בכז להשאר כאן..גם הוא מזמין אותי למרות .. ואני מעריכה את זה . לא משנה . כבר אמרתי שברורה אני לא .. תודה בכז על העידוד המכוון .. לילה רגוע שרית