טיפול

דוד שלום , אני בטיפול כמעט שנתיים , הטיפול מאוד מאוד מעסיק אותי ואני לא מצליחה להוציא אותה מהראש שלי באופן שקצת מטריד אותי (אני מפחדת שהתלות הזאת לעולם לא תעלם ואני אצטרך להישאר בטיפול לנצח נצחים :). ומצד שני שאני שם כל דבר שאני אומרת מרגיש לי שטות גמורה , וממש ממש קשה לי לדבר בחופשיות כי אני ממש מרגישה "מפגרת" לא משנה על איזה נושא אני מדברת . (גם שאני לא מדברת אני מרגישה רע עם עצמי על זה שבאתי לשתוק ) , כל הזמן אני מודעת לזה שהיחסים האלה לא אמיתיים (אני עבודה שלה ) . איך נפתרים מהתלות , ואיך מצלחים להרגיש קצת פחות רע עם העובדה שאני משלמת למישהו "שיסבול " אותי שעה בשבוע .. (נ.ב ממש כיף לקרוא אותך :))

שלום ל - * ראשית, תודה. מעבר לכך, אני חושב על יחסך לתלות ונשמע לי שהקושי אינו עם התלות אלא עם הכוח שאת מעניקה לה. תביני, ככל שתרגישי רע יותר עם התלות, ככל שתקראי לה בכלל כך, "תלות", ולא "רצון ליצירת קשר וקרבה", או "מושקעות אינטנסיבית בטיפול ובעצמי", את מעניקה לה כוח שלילי, נאבקת בה וכך מונעת או מקשה על ההתרככות שלה למשהו שאינו מציק או מאיים. זה אולי נשמע כמו שינוי סמנטי בלבד, לחליף מילים מתוך איזו צביעות או פוליטקלי-קורקט, אבל זו אינה הנקודה בכלל. הנקודה היא שככל שתמשיגי לעצמך דברים כ"רעים" כך הם יקשו עליך ויתפסו יותר מקום. ככל שתהיי פחות מוטרדת מהתהליך, פחות תלחמי בו, הוא יהיה קשה ומייסר פחות, ויותר מקיף ומרוכך. והאמת, שאותו דבר נכון לגבי הההרגשה שלך לגבי "הסבל" שאת גורמת בטיפול. את ממשיגה את זה בצורה שלילית וכך הופכת את זה לקשה יותר. מה לעשות? את במקום הנכון. שווה לך להמשיך בטיפול ובין השאר לבדוק בו כיצד את מצליחה להיות סלחנית ומקבלת יותר כלפי עצמך. להתראות בינתיים דוד