שיתוף עם עצמי

הי, ראו אותי, "אליפות עולם" שמצליחה למצוא את הנישה ליפול בין הכיסאות או להישאר מאחור. לפחות ביני לבין עצמי. להידחות ולהמשיך להידחות ולהיבעט (בחוויה שלי זה הכי חזק, לכל ובאשר אפנה ואלך). להישכח. כאילו מכוון בדיוק לשם, למקום שהכי קשה לחדור, שהכי קשה להוציא ממנו או לקבל - שם אני בוחרת ומתמקדת: "תנו!" זה קורה בכל שיטה שלא תהיה. בכל מקום שלא יהיה. איתי לאן שאלך. בוז ולעג וקלס והילולת גועל. ממש כמו מערכת היחסים הראשונה המוכרת ההיא. שם אני עכשיו וחזק וחזק. כל האחיזה שם. אולי התקופה הקשה ביותר (ללא הגזמה) מאז שהתחלתי את הטיפול הנוכחי. זה כל כך מטאפורי שמשהו מייצג קורה גם פה עם ההודעות שלי (לא מפתיע, כמובן). כמה מהן לא עלו. אחרות לא הייתי בטוחה אם יעלו או לא, לקח להן כמעט יומיים. מבלבל לראות שהודעות שנכתבו יממה ומעל אחריי כן נמצאות כאן... טוב, לתפיסתי - בא לי לומר המוני המונים, אם כי זה ניסוח מוגזם... זה כולה פורום. אך מבחינת מה שזה אומר בפנים... אבל, כן, כי הן היו בין לבין או על הגבול או תלושות או מאחור. אני יודעת לבטח שזה לא קשור אליי אישית. יודעת שיש אחרות רבות שמתפספסות או מתאחרות, לא מסונכרנות או לא מובנות. זה קורה. אני יכולה להניח שמהכיוון השני העניין הזה בעייתי. אבל אצלי, הקטע עם ההעלאה של ההודעות וגם דרך ההעלאה שלהן הפך להיות ממש מייצג מלחמה על השפיות ועל המקום. לו הייתי יכולה לגלות לכם את שיטתי איך לא לפספס, איך אפשר לראות את ההודעות לפי הסדר בו נשלחו למסד הנתונים ולא מפוזרות, איך אפשר לעקוב טוב יותר, אולי הייתי מגלה, רק ששיטתי דורשת השקעה, וצריך להיות משוגעים לדבר כדי להקריב... וכאן, אני משוגעת. אבל אני חושבת שזה שיגעון טוב ואני אוהבת אותו, והייתי מוכנה לתת ולהקריב מכל הלב. רק לא עבור עצמי. ו... כן, עשיתי, לפעמים, את מה שאני לא. הפניתי תשומת לב (כמו עכשיו), פתחתי הודעה חדשה (כמו עכשיו), ניסיתי להתיישר כדי להתאים לחוקים, לקחת אחריות, לשחק אותה מבינה מה זה נפרדות... {האמת, שיודעת להתאים לחוקים ומאד, רק שזה הולך בקלות כאשר אני מרגישה שיש לי תמורה, שקיבלתי משהו. זה לא דבר שקורה לאחרונה. החסר עצום. תחושת השאיבה }. אבל זו לא אני, הדבר הישר והמסודר והיותר מידי רגיל הזה. בכל אופן, לא האני עם הבור והחסר, שבא לידי ביטוי כאן ועכשיו. טוב, אף אחד לא באמת כזה ישר ומסודר, אבל בא לי להתרברב בכך שאצלי העוצמות והעקמימות משמעותיים מאד, הכי הכי. ואולי אני בעצם כן הדבר הכל-כך ישר ומסודר עד אימה. על כל פנים, זו לא אני שמפנה תשומת לב לכך שנשארתי מאחור, זו לא אני שמבקשת, זו לא אני שצורחת בקולי קולות חיצוניים, זו לא אני שיכולה לקחת אחריות שאומרים שאני כן, ולא מתאים לי תמיד להתיישר ולבצע פעולות מתוך ניתוק או פיצול, כדי שאחרים יהיו מרוצים שאני מתאימה למערכת. כי. עקומה מאד, בעצמות, באיברים. אני החולדה שבחור. תמיד תהיה שם. זו ששואפת להתכווץ ולהתכווץ (לצערי, יודעת שזה ולהתנפח זה אותו דבר רק לכיוון ההפוך - כי צריך שיהיה צד מתנפח בפנים כדי שהצד השני שמולו יתגמד... לראייה, אולי ההודעה הכי נפוחה ששלחתי לכאן אי פעם...) כך הנני. לפחות רוב רובי עכשיו. החלק שבא לידי ביטוי. אותו חלק שמתרברב בעליבותו. בז לעצמו, לחלקים הרכים שבו. בעוצמות חזקות. ככה, נאבקת על השוני, על הייחוד, לשם הנפרדות... נגעו ללבי פעם דבריו היפיפיים של אוטיסט משוקם (לא סתם בחרתי דווקא בו עכשיו). דברים שנאמרו בתקשורת. והיה בהם כאב וכעס וצער ועוד ועוד. דברים שדיברו על לקבל אותך כמו שאתה. ואיזה יופי יש בו. "רק שיניחו לי". כן, אני אחרת. מאד. "הניחו לך לנפשך יותר מידי, ולכן נהרסו החיים שלך" - זו התגובה שקיבלתי... וגם בכך יש אמת... אומרים שבאופן שלם, ניתן למצוא יופי, בכל דבר. כרגע - הכל מפלצתי ושחור. לא מוצאת את היופי. לא רואים אותו מבחוץ ומפנים. טיפול כזה, שבו אחרי שנים שנים עדיין אי אפשר ליפול, עדיין אי אפשר להתקשר... החלטנו לשקול ברצינות הפסקה, כי, כך נראה, שכל שנות הטיפול נהרסות הרס רב. בהגדרת הטיפול - "את משתמשת בטיפול כדי להרוס אותו". אנחנו יודעים שהכי זקוקה לעזרה עכשיו, ושמצבי אפילו גרוע מזה שהגעתי איתו בהתחלה (וזוכרת שהגעתי אז אז במצב איום). לא יודעת אם זה שלב באמצע, או רף רציני לעבור ולשרוד. באמת שמדברים על סוף, יותר מאי פעם, כי לא הצלחנו, וכי בעייתי להמשיך מבחינות רבות, פנימיות ומציאותיות גם. אז... בהגדרה - הטיפול ייפסק כדי לשמור על הטיפול. כי כמו שאומרים בשפת הפסיכה - באופן פרדוקסלי הטיפול מפריע לטיפול. מפריע לי לחיות. להתחיל לחיות. הוא טיפול מבודד ולא מערכתי וזה מאד מפריע. מצד שני, ברור שהנני זקוקה לו מאד מאד מאד במצבי... מאבקים ארוכים ותובעניים. זו הפעם האחרונה שאני מנסה. טפשה, אבל לא עד כדי כך. יודעת שבהתחשב בגילי, במשאביי, ובכך שלוקח לפחות חמש שנים אינטנסיביות (זה הקצב המהיר יחסית של היום, אחרי טיפול...) כדי שרק אתחיל ליצור קשר קרוב... טיפול חדש לא ממש על הפרק. עם זאת, אני זוכרת, לפחות יודעת לומר עכשיו, או לדקלם, שעל הטיפול הזה הצלחתי לחשוב ולהרגיש ברגעים מסוימים שהוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים. בא לי להתחנן למשהו עדין. (מהמקצועיות והחבר'ה יש לי די והותר. "את ואת ואת ואת"), אלא ניסיון לתגובות סתם רגילות אנושיות זהירות (ולא שהייתי יודעת מה לומר לי, חמלה לי - אין...). אם רק אפשר... האמת, שכתבתי כדי להשאיר לי עדות. ואלמלא הייתי קובעת לי מקום לרשום, המשפטים הללו לא היו נרשמים כלל... וכרגיל, לא שיש לי שליטה בזה... רואה ויודעת שאני בועטת חזק והודפת כל מה שרק יעז להתקרב, באופן בלתי נפרד מהתחינה להתקרב כל-כך. כוחות מנוגדים מוכרים. ועדיין מאמינה שאפשר להתקרב נכון. בטיפול נאמר שאין מה לעשות במצבים כאלה ואני טועה. עדיין עומדת על דעתי, שאני הייתי יכולה. מאד יכולה ובצורה מדויקת מדויקת. הבעיה שעבור עצמי, אני לא... אני כן יכולה עבור אחרים (שוויץ), אבל הטיפול לא יכול עבורי, והוא מתעקש על זה. ובאמת עד היום אף אחד לא הצליח על באמת. לא הצליח איתי את מה שהצלחתי אני מול אחרים, פשוט כאדם. הנה מנגד נשמע לו קול תרועת החצוצרות והניצחון (עלוב מכל הפסד) "אף אחד לא חזק עליי ולא יצליח לעזור לי, אף אחד לא יתקרב אלי סכנה מפחידה כזאת", ועוד מתפלאים שיש לי מחשבות אומניפוטנטיות (של מרעילה והרסנית ללא גבול) בנסיבות כאלה... אז למה שלא אזעם כל כך... סופי שבוע הם נוראיים לי ובכל זאת אאחל מנוחה והרבה ממנה, שבת מנוחה, זעמן

שלום לך. המאבק להיות נוכח, נשמע, נראה. המאבק למגע, לקשר, לאיכפתיות, לאהבה. נשמע שעבורך המאבק הזה הוא מאבק ארוך, מייסר, מורכב, אולי ההבדל שבין לשרוד ללחדול. אני שומעת על הרגעים שבהם את נמחקת, נעלמת - לאחר ולעצמך. על הרגעים שבהם נדמה לך שהדחייה והזלזול והניתוק הם הדרך להגיב אלייך בתוך קשר. אני מתארת לעצמי שזו תחושה בלתי נסבלת, משלימה בדמיוני עבורך את הכמיהה לחיבוק עוטף, לקשר עין, לחשיבה עלייך. אינני יודעת מה בעברך שרטט את קווי העלילה שאת חווה כעת בצורה כ"כ עוצמתית. אני שומעת אותך פוגשת בחוויתך את העלבון והריק שוב ושוב. ועם זאת, אני מקווה שתוכלי לראות גם דברים אחרים, שיהיו משקפיים אחרות דרכן תצליחי לראות את העולם. אני מאמינה שזה אפשרי עבורך, ומקווה שתמשיכי להאבק על כך. בהצלחה וסופ"ש מוצלח, מלי.

את יודעת, אני כל כך רואה אותך חמה וכל כך כל כך נמצאת. א?ה?יב?ה. אותי את לא מרחיקה, אף פעם לא הרחקת. ד"ש חם גם מנמש. הוא היה מלקק לך את האף אם הוא היה יכול. שלך, נועם

את מבטיחה לשלוח עירסולים ונשיקות לנמש וגירוד כזה מאחורי האוזן מכל הלב, נכון? נמש וחבריו הפרוונים הרכים יודעים, הם יודעים כמה חום הם יכולים לקבל ממני וששווה להם לגשת . והנה, אפילו שלי יש כלב גדול, אני חושבת שהוא היה נותן לנמש (אם נמש היה מוכן) להסתובב לידו מכל הכיוונים (ודי למטאפורות... P-:) איזה כיף לנמש ואיזה כיף לך - הביחד. תודה יפתי, ומתנצלת על העומס שהטחתי כאן... שלך, |כאן רשום שמי|