יצא המרצע מן השק

אחרי שבוע לא פשוט שעבר עליי, שנגמר בעוד פיצוץ טיפולי (אלא מה?) בגלל חוסר רגישות שלה... בהתחלה היא לא היתה שותפה למשבר משום שהיתה בחופשה. אומנם היא אמרה לי - כמו תמיד - שהיא עם הנייד, ואני יכולה להשיג אותה... לא רציתי להפריע לה (בכל זאת, חופשה עם המשפחה, וידעתי שאפגוש אותה יומיים אחרי)... ואז היא חזרה ושיתפתי אותה... אבל היא לא ממש היתה בעניין, אז עזבתי את זה. לא משנה. זה לא העניין. דיברנו על זה היום. מה שהסתבר לי היום זה, שהיא התעלמה ממה שקרה (קורה, עדיין) בגלל שהיא... מפחדת ממני...! מהעוצמות יותר מאשר התכנים. וכן, זה מוכר לי... היא לא הראשונה ולא היחידה... בעבר כבר שמעתי שבערך כולם מפחדים ממני. אבל תמיד ידעתי שהיא לא, שהיא נקיה מזה. עד היום. וכן - היא אמרה לי ש"זו לא אשמתך. את לא צריכה לקחת אחריות על זה. זה משהו שלי, שאני ממשיכה לבדוק ולברר. אולי זה כי אני חלשה מדי, או לא מספיק טובה בלהתמודד עם זה, או שאני לא מטפלת מספיק טובה בשבילך כשזה מגיע למקומות האלה" ועוד כל מיני אופציות שהיא בודקת עם מי שזה לא יהיה (מטפל? מדריך? לא ממש עקרוני)... ובאותה נשימה אמרה ש"זה לא קורה לי עם אף-אחד בעולם, אלא רק איתך, רק מולך!". לפחות הפעם זה לא נגמר, שוב, בזה שהיא מציבה לי אולטימטום או מאיימת (שוב) להעיף אותי. להיפך - היא ציינה במפורש שהיא לא(!) זורקת אותי. ואז, כמובן, ממשיך נאום ה"למה את לא אומרת על מה את רוצה לדבר???" ועכשיו... איך לעזאזל אני אמורה להגיד משהו בכלל, כשאני יודעת שהיא מפחדת ממני?! אני צריכה למזער את עצמי עוד יותר. לשתוק עוד יותר. אולי לדבר קצת על מזג האוויר... זה טריוויאלי ואין בזה שום דבר מפחיד, אני חושבת. אולי לספר לה על הסרט האחרון שראיתי, על הספר שאני קוראת... לא יודעת... אבל לשתף אותה במה שעובר עליי בשבוע האחרון... אני מתכוונת, יותר ממה שכבר שיתפתי... לא נראה לי... זה מה שגרם לה לפחד עוד יותר... נמאס לי כבר מכל המילכודים האלה שיש בטיפול הזה. וכל פעם לדבר ולדבר ולדבר על זה. וכשנדמה שמשהו סוף סוף מסתדר, משהו חדש צץ, ואז מסתבר, שגם המשהו הקודם בעצם לא באמת הסתדר. זה הפך להיות טיפול אתגרי... שתלמד להעריך את זה... אני מחשלת אותה. והיא מוציאה אותי מדעתי. ועדיין אני נשארת... זה מה שמדהים... אני גם מפחידה וגם מזוכיסטית.

שלום אני חושב על ההודעה שלך פה ועל הזדמנויות אחרות בהן הגבת בפורום ונדמה לי שאני הולך לכתוב משהו שעלול לעצבן אותך. אקדים תרופה למכה (מי יודע, אולי גם אני מפחד קצת..) ואומר שיצער אותי אם כך יהיה, ובאמת ובתמים אני מנסה להימנע מכך כמיטב יכולתי. אבל מדהים בעיני לראות איך קיים חוק כל-כך מדוייק, והוא שמי שיכול לעזור ולסייע לאחרים, לעיתים תכופות קשה לו לעזור לעצמו (ונעזוב לרגע בצד את מה שזה אומר על פסיכולוגים ושאר אנשי המקצוע). ובהקשר של השאלה שלך, נדמה לי שאותו דבר שתיארתי קודם, אותו החוק, קורה לך בטיפול. את מתחשבת נורא במטפלת שלך. לא רוצה להפריע לה, אז לא מתקשרת, רואה שהיא לא בעניין של מה שאת אומרת אז את עוזבת את זה..ובסוף זה מגיע לממש היפוך של היוצרות: את מתחשבת בפחדים שלה, מוכנה למזער את עצמך (אם כי בהתמרמרות) ומקשיבה לרגשות השונים העולים בה. ולמה אני כותב את זה? לא כי רלוונטי בעיני להתייחס למטפלת שלך, אלא כי נראה לי חשוב מה שעובר עליך במצב הזה, ואיך נקלעת לתוכו, והאם במקרה? כי בסופו של דבר זה מגיע לכמה דברים פשוטים. יש היפוך תפקידים (את מחשלת אותה, עוזרת לה וסובלת בתמורה). ויש כמעט תחרות, על מי היא החזקה יותר. ואת מנצחת בה. אבל את מבינה - כאן המלכוד האמיתי - כאן הקושי אמיתי עבורך, ולא בטיפול פסיכולוגי ככלל. האתגר שלך הוא לתת לעצמך להפסיד. לא לתת, לא להיות בעמדה הגבוהה יותר. אלא לקבל, ולהוציא החוצה את החולשה (גם אם נראה לך שהיא לא בעניין של זה - כי עשית שם ניסיון, לא?). וזה מה שהייתי מביא במקומך לטיפול, כי נדמה לי שזו הנקודה הרלוונטית עבורך, ולא האם המטפלת שלך מפחדת או לא. הפחד של אחרים זו העמדה המוכרת - בעצמך אמרת. את צריכה לחקור את הפחד שלך. זהו. אני ממש מקווה שלא הגזמתי ואם כן, אז אני מוכן, כבר עכשיו, להתנצל. וברצינות - לא מפחד. אבל מעבר לכך, אני מקווה, במידה ותתחברי לחלק ממה שכתבתי, שזה יוכל גם לשמש אותך פה ושם. להתראות דוד

תודה דוד... הצלחת להעלות לי חיוך על הפנים... אתגר לא פשוט בימים אלה. ההכנה וההקדמה למה שאתה מתכוון לכתוב... ולא הרגיז אותי מה שכתבת, ממש לא. כנראה שיש משהו ממשי מאחורי האימרה, שהסנדלר הולך יחף... מאידך, הוא זה שתמיד צריך לשבת עם פינצטה ולהוציא קוצים ושברי זכוכיות מכפות הרגליים, למרות שהליכה מרובה ברגליים יחפות מעבה את העור. אני מקשיבה לרגשות השונים העולים בה, משום שהיא אומרת את הדברים האלה. האם אני צריכה לומר "די. מספיק. זה לא המקום לדון בך ובמה שקורה לך מולי"? אם לא אתחשב בפחד הזה שלה ממני, האם אני לא מסתכנת בכך שהפחד ינצח? כבר עכשיו יש לו השלכות מהותיות מאוד (לדבריה) על הטיפול: היא הולכת על קליפות ביצים, נזהרת ולא אומרת דברים, לא שואלת וכך גם מחמיצה דברים חשובים, שאני מפרשת אח"כ כחוסר עניין או חוסר אכפתיות מצידה. זה, לפחות מה שהיא הסבירה לי. והאמת? אני לא בטוחה שזה היה לטובתי, שאני יודעת את זה עכשיו. אין לי מושג מה היה האינטרס שלה (חוץ מ, אולי, wake up call לכך שאני צריכה לקחת אחריות על... לא יודעת מה, בעצם, זה לא ממש ברור). הייתי מוכנה לתת לעצמי להפסיד את הטיפול בחודש שעבר, כשהיא נשברה והציבה לי איזשהו אולטימטום שלא היה אפשרי מבחינתי - היא לא אמרה לי שהטיפול הסתיים ושהיא מעיפה אותי, ממש לא. אני זו שהייתי מוכנה אז לוותר, ולא בקלות ולא מתוך עקשנות או דווקאיות. וידעתי אז - כמו שאני יודעת כל הזמן, 24/7, שלא אחפש לי מטפל/ת אחר/ת ושזה הסיכוי האחרון שלי - ולמרות זאת הייתי מוכנה לוותר אז... ישבתי מולה, אחרי האולטימטום שהיא הנחיתה עליי, המומה וחשופה לחלוטין, הכי לא חזקה שאפשר. לא ברחתי מהחדר באמצע הפגישה - נשארתי עד הסוף ורק אז יצאתי, מובסת לחלוטין. לא ניסיתי להתווכח איתה או לפתוח חזית חדשה. לא הייתי במקום של התחרות הזו. רק אמרתי לה שאני לא יכולה לשתף פעולה עם האולטימטום הזה. זה הכל. ומה שקרה זה, שבאותו יום קיבלתי ממנה SMS מתנצל ומצטער על כך שהיא הגיעה לקצה שלה ושהיא לוקחת אחריות על מה שקרה. ובאמת שלא עשיתי שום -דבר בשביל לגרום לה להתנצל או לשנות את דעתה... אז מה אני אמורה להבין מזה? שגם במקום שבו אני מוותרת על המקום ההמתחשב מחד והחזק מאידך שלי, בסוף אני "מנצחת"? אבל אני מניחה שאני צריכה לחשוב עוד על נושא הפחד והחולשה שלי... אני עצמי עוד לא לגמרי מזהה אותם - בעיקר לא את הפחד... זה לא משהו שעמד פעם בדרכי, הפחד (חסרון גדול בהחלט). אבל לא צריך להתנצל, דוד, קראתי את ההודעה שלך אינספור פעמים ובטח אקרא אותה שוב אותו מספר פעמים. אני חושבת שהיא באמת חשובה עבורי. תודה.

דוד הי, התגובה שלך לכותבת מעלי (שאנחנו נמנעים מלהסכים עם השם שבחרה לה :-)) עוררה בי סקרנות לגבי שאלה שמנקרת בי מזה זמן מה, ואולי תמיד במידה זו או אחרת: אתה כותב - לפחות בהקשר שלה - שלהיות בעמדה נותנת משמעו להיות במקום גבוה יותר, ואילו העמדה המקבלת, של חשיפת החולשה, נקשרת בויתור על מימד זה. אני נוטה אולי להסכים עם זה (לגבי), ובעיקר עם העובדה שהטיפול אמור להוות כר לחקור בו את הפחדים שלנו, ובכללם הפחד הזה. אבל... לצד זה אני מרגישה שבטיפול (שלי) מושם דגש כל כך גדול עלי כרצפטור של העולם, כמקבלת, וכמי שבוחרת להגיב לכך כפי שהיא מגיבה (ולמה), והזרקור מוסת לגמרי מן התרומה שיש לפועל הנתינה ולאפשרות לראות אדם אחר ולהיות אתו. אני שואלת את עצמי - בעצם אותך, שאלה אישית - מה יש בעמדה הנותנת, המקשיבה, הערה לצרכים של אדם אחר, שכל כך ממלא ונותן תחושה של משמעות? ומדוע בעצם זה ערוץ שכל כך קשה לוותר עליו, גם לאחר שכבר התוודענו למתיקות של להיות מקבל ומוכל ולמדנו לאזן את שני החלקים (אולי)? פשוט קצת קשה לי לענות על זה במילים.. תעזור לי?

הי, ... גם אני היום עם כינוי שכזה, והוא אמיתי לגמרי להרגשתי הנוכחית. אקדים קצת - קשה לי להיכנס לכאן ולקרוא הודעות לאחרונה, קראתי מעט את הודעתך, וגם קצת הודעות קודמות, ומה שנקלט בעיניי הוא הסוף. "מפחידה". סליחה מראש שלא התעמקתי בכל, אלא הסתמכתי על תחושה כללית שנבעה מתוך דברייך, ואולי בכלל יותר מדבור בי וחוייתי הרגעית. כנראה. רציתי לומר לך שגם אני מפחידה. לא נדמה לי. אני מפחידה. יש רגעים בהם אני מפחידה מאד. גם אומרים לי את זה. מתי מפחידה? כאשר החלק היהיר הפסיכי מתעצם במלוא כוחו. כן, המילה הזו שמתחילה ב - נ' וכל כך בוחרים לא להזכיר מפורשות. החלק היהיר שמתעקש והודף בכוח הכי גדול שאפשר כל תנועה מבחוץ פנימה. סרבן עזרה אולטימטיבי. דוחה תלות, נזקקות, התמסרות, לא מוותר על שליטה. כן, זה מפחיד, זה עשוי להרתיע את הצד שמולך להרגיש שאת מקטינה אותו. שהוא לא נחוץ ולא שווה ולא נפרד. מרגיש שנוכחותו הולכת ומצטמצמת. בשביל לטפל בזה (בי) צריך גם שהמטפל עצמו לא יפחד לגעת, וזה אומר שהוא / היא צריך להיות בהם גם איזה חלק יהיר שכזה. וואחד חלק יהיר. והמון אומץ. שיהיה גדול עליך. מלחמת עולם. אח, יהירות רומסנית חולה שבי. וסליחה, אולי סתם היום כואב לי במיוחד. דוד, אם אפשר לומר בקטנה, אני חווה אותך כאמיץ ומעז (וזהיר בה בעת), ואוהבת את זה. כן, זה כואב, אבל נוגע. אהבתי גם את ליאת עד מאד בזכות אותו אומץ ופתיחות ואמת. אתם יופי.

שלום ראשית, תודה על ההתייחסות, המוסיפה בעיני הרבה. אני מבין את הכוונה שלך בדיבור על היהירות ונדמה לי שאנחנו מדברים על משהו דומה, אבל לומר "יהירות" בעיני, ולהסתפק בכך, יהיה לפספס משהו, להתבונן על התופעה מבחוץ מבחינה מסויימת ולהימנע מלבחון אותה מבפנים, את המניעים והסיבה למסובב הספציפי הזה. האם לא נראה לך שכלפי אחרים לא היית חוטאת בכך, היית מתעקשת על המבט המעמיק יותר, אבל כלפי עצמך את מפעילה בשמחה, לא בשמחה אולי אבל ביעילות ובמהירות, את המבט המחמיר והשיפוטי דווקא? יש בכך משהו כל-כך סבוך ופארדוקסלי, שאם לא היה גורם לכל-כך הרבה סבל, לא ניתן היה שלא לחבב אותו.. ותודה על המילים החמות בסוף. אני גם נוטה להסכים איתך בתובנה לגבי הצורך של אותם חלקים ממש אצל המטפל ומוכן להצטרף ולהודות - גם בי יש בוודאי חלקים יהירים להפליא. אצל ליאת, לעומת זאת, אני לא מוכן להתחייב, אפילו בנקודה זו - קיים חשד, מבוסס למדיי, שהיא מושלמת.. להתראות דוד