שאלה

הי מלי, אני מעלה את השאלה כאן, משום שאין לה קשר לטיפול והטיפול עצמו לא ממש נמצא כרגע במקום, שמתאים להעלות בו שאלה שכזו... למה אנשים מסוימים, בכל פעם שהם קצת חולים (לא משהו מסכן חיים... שפעת, דלקת גרון וכו') מתנהגים כאילו שהם מינימום גוססים? אני לא ממעיטה בחולי עצמו... ברור שלא כיף להיות חולה...! אבל עדיין... לא מתים כל-כך מהר, הלא כן? ואני לא מתכוונת, בשאלה שלי, לילדים אלא לאנשים מבוגרים. אני מכירה את עצמי כשאני חולה, ואני יודעת למה אני כמו שאני כשאני חולה (הקיצוניות ההפוכה... לא מכירה את המושג פשוט לנוח ולתת לגוף להתאושש), ולכן יודעת גם שאני נוטה לאבד את הסבלנות מול אנשים כאלה. אבל בכל זאת, לא ממש ברור לי העניין הזה - למה לעשות פיל מזבוב? תודה.

שלום לך. את מעלה שאלה מעניינת, וניתן לחשוב על כמה הסברים אפשריים לכך. ייתכן כי עבור אנשים חולים, המחלה (האב הפיזי) היא דרך לגיטימית להזדקק ולהיות מטופל. אז אותם אנשים יכולים להרשות לעצמם לבקש חום, קרבה ועזרה, שאולי קשה להם לבטא (מול עצמם או/ו מול האחר) כשאין סימפטומים פיזיים. מחשבה נוספת שעולה לי היא שיש אנשים שמרגישים שעליהם להעצים ולגדיל את סבלם וכאבם כדי שאחרים יבחינו בכך. עבור אותם אנשים, החוויה היומיומית היא שמצוקתם לא נשמעת, ולכן הם מנסים "להגביר ווליום", בהנחה שבדרך זו האחר לא "יפספס" אותם. וברמה האישית, אני תוהה מדוע את עסוקה בשאלה הזו, למה דווקא כעת, ומדוע את מרגישה שהיא איננה רלבנטית לטיפול. נשמע לי שאת עסוקה בשאלות של איתות על מצוקה בתוך קשר, ואיך מתקשרים כאב באופן שמצד אחד ייראה ויישמע, ומצד שני לא יהיה דוחה או מרחיק. אלה שאלות משמעותיות ביותר. להתראות, מלי.

מלי, שתי האפשרויות שהעלית מתאימות לטיפוסים שונים של אנשים שאני מכירה. האמת היא, שאני חושבת שהן - האפשרויות - אפילו משלימות זו את זו לפעמים. זו לא הפעם הראשונה שהשאלה הזו מעסיקה אותי, אלא בכל פעם שאני נפגשת עם מצבים כאלה. אני חושבת שהעליתי אותה דווקא עכשיו, משום שלשם שינוי הטיפול רגוע... בהליכי שיקום בעקבות המשבר של שבוע שעבר. זו הסיבה שלא רציתי להביא את השאלה אל הטיפול. מצד שני, הרגיעה הזו מאפשרת לי לחשוב בשקט על דברים אחרים - לכן אני יותר פנויה לעסוק בשאלה הזו ובתשובה עליה. אבל אני תוהה... מנקודת המבט שלך משתמע, שזה כן קשור לטיפול שלי... מאז יום חמישי שעבר, אנחנו "מטפלות" בטיפול... דברים שנערמו במרחב הטיפולי, למשל. ציינתי כבר, עוד בשבוע שעבר, שהיא התנצלה והיא לא מבטלת לי פגישות, כך שלמעשה אין דחייה בטיפול - רק איום שהיה קרוב מאוד לכדי התממשות. תודה, שבת שלום.

הי Twisted mind, הדברים שלך הזכירו לי קצת דברים מוכרים ממני. השליטה, הנפרדו?ת ומה שבי... כרגיל... נראה לי שאהפוך שאלה קטנה למשהו מפוצץ מידי. פיל מזבוב... מה שלמדתי לגבי עצמי בטיפול, מול "אנשים כאלה" (קרי החלקים הללו בי שאני מזדהה איתם, לשלילה) מתעוררים בי כל מיני רגשות שלפני הטיפול רק הבנתי שיש שם משהו מזעזע, ועם הטיפול כבר אפשר היה לקרוא להם בשמות, מעורטלים, במערומיהם... אני רוצה להדגיש שאני מתארת חלקים מתוך שלם. חלקים שיש בכל אחד, במידה זו או אחרת, חלקים שעשויים לבוא לידי ביטוי חיצוני (או לא) בעיתויים שונים, בעוצמות שונות של נפח, חוויה וכאב. אפילו אצל אותו אדם הם יכולים להיות מוטמנים בשקט או נוכחים חזק. הנה החבר'ה שלנו: קנאה הורסת, צרות עין ובוז - קנאה, ש"להם" מותר להביע הזדקקות ו"לי" אסור; ש"הם" מרשים לעצמם להתמסר, להראות חולשה, לוותר, להשתמש בזולת על כל כובד משקלם (כי ככה הם) ו"אני" לא מוותרת. אפשר לקרוא לזה - האנשים ההיסטריים, המשלשלים, הצורחים והמקיאים, אולי אפילו "אנשי מינכהאוזן" שמחפשים תשומת לב (שמרוב קנאה מתפתח בוז כלפיהם) מול "אנשי העצירות והשליטה" שלא יפצו פה. צרות עין - הווה אומר שהייתי רוצה שגם "להם" לא תהיה אפשרות לנוח, כי לי אין. המרכאות אומרות שאלה קולות שונים בי עצמי. מזדהה עם כל אחד מהם, לא אוכלת אותם יחד כחלקים משלם אחד ויש מלחמה. קול מול קול. צד מתקיף צד. או או ולא גם וגם. אשמה / מחשבות אומניפוטנטיות - קושרת את המחלה של האחר אליי. למשל, אם יום קודם ביקשתי עזרה מאותו אדם ולמחרת הוא נהיה חולה; או אם יום קודם היה לי טוב ועכשיו הוא חולה או חלש. כאילו העונג שלי יוצר סבל אצל האחר. הורס אותו. כאילו הם תלויים בלתי נפרדים זה בזה, זה מזה. כאילו אחד בא על חשבון השני. נד נד. ברגע החולי של האחר, כאילו נעלמתי לגמרי מן העולם, וכאילו כל הכובד עליי, אינו מחולק בין אחרים, ואני בלעדית אחראית על הריפוי. מה שכמובן אין לי שליטה עליו, הוא גדול עליי ובלתי אפשרי, ואז רצנו לכיוון רגשות האשמה שוב. דברים מהסוג הזה. כדי לעשות שמייח באים התסכול והזעם, שוב על כך שאין באמת שליטה ואין שלמות. הקולות הללו משחזרים יחסים של ימים עברו... כמו שאת בטח גם יותר מידי יודעת... לפני זמן, בשלבים מוקדמים יותר של הטיפול, קרוב שלי נפל למשכב (כולה שפעת, וחוצמזה הוא גם ידוע כהיפוכונדר צומי) ורבץ במיטה כל היום משך כמה ימים. זה קרה ממש ממש אחרי שנתן לי משהו שהסכמתי סוף סוף לקחת. בדיוק אחרי שהסכמתי להיעזר... תגובת בטן הרסנית שבוצעה בשטח - ניתוק קשר עם כל בני אנוש לחצי שנה... הכל כולל הכל, כולל פגישות בטיפול. התפרקתי עד כדי כך ולא יכולתי לחבר. הבאתי את הדוגמא הקיצונית שלי, כי אולי אפשר יהיה לקחת ממנה משהו ולשים במקום פרופורציונאלי יותר. הכעס והקנאה לא מתעוררים בעוצמות הללו מול כולם, אלא במקרים ספציפיים, או בזמנים מסוימים בהם אין סליחה. גם מול הטיפול זה קרה (צפוי...) למרות שאולי נראה כאילו לא עניתי לשאלה ששאלת, ולמרות שכנראה חזרתי על דברים שאולי את מכירה כבר, אני חושבת שקצת כן... האם זה קצת מדבר את המצב מול הטיפול שלך עכשיו?... אם השאלה התעוררה, אז כנראה שמשהו אולי... לא'דעת, אולי לא משנה למה הם כאלה, הם כאלה וזה מה יש (איני בטוחה שזה תמיד עניין של בקשה לתשומת לב, כי יש אנשים שבאמת חולים ככה כשהם חולים מידי פעם)... קל לומר... איך משיגים מרחק בטוח? רוצה לשלוח בהזדמנות זו משחקון שמתאים לאנשים זועמים כמוני: http://www.laertsky.com/gms/schschschi.swf זעמן שחור * (הידעתם, בהקשר להקשות הצפעים לאחרונה, שאומרים שזעמן שחור הוא הלוחמה הביולוגית בהם... וגם בכל מיני חולדות, והוא נחשב נחש טוב, ואינו ארסי...) בי

הי זעמן. תודה רבה על ההרחבה. בהחלט מעלה מחשבות חדשות... להתראות, מלי.

יקירתי, אין נחש רע, גם לא צפע, כך שגם אין נחש טוב. וגם: הלוחמן הביולוגי בצפעים הוא זעמן המטבעות שגם דומה מאוד לצפע במראהו החיצוני. היום בבוקר הוכשה אישה שצעדה בחוף הים, סמוך לנהריה. וגם: שבת שלום יוסף

הי ותודה על השיתוף. חייבת לציין, שבחלק מהדברים שכתבת הרגשתי כמו בתוך עורי שלי... וגם אם ,לכאורה, הפכת זבוב לפיל זה בסדר, אני חושבת שלפעמים - בהקשרים מסויימים, הרבה יותר קל להתעסק עם פילים... ואני חושבת שבצורה מסוימת כן ענית על השאלה, בדרך שלך... כי אני מצאתי בה עוד תשובות. אז עם מה יכולתי להזדהות? בעיקר עם הבוז (כן,כן - מודה באשמה)... אבל אני לא בזה לחולי או לחולשה, אלא להפגנה המוגזמת שלהם... אני יכולה לקבל את העובדה הבסיסית שאנשים חולים. מן הסתם זה קורה לכולם. אבל אני תמיד חושבת, שאם אני יכולה להמשיך כרגיל גם כשאני חולה, אז למה הם לא?! זה לא שיש לי איזה קסם שגורם לי לסבול פחות מאחרים כשהמצב הבריאותי (פיזי) שלי נמצא אי-שם באדמה, ובכל זאת - אני לא מעבירה את החיים שלי לניוטרל, קוברת את עצמי במיטה ומחכה עד יעבור זעם... אני לא רוצה ומצפה שיעשו לי ובשבילי דברים. אני לא מתנהגת כמו ילדה בת 3. אני לא מבטלת דברים שעל סדר היום. אחת התקופות הכי שחורות בחיים שלי היתה, כשנוצר איזשהו מצב שבו כמה דברים הצטברו בתקופה אחת... מבחינה רפואית הייתי מחוקה... המצב הנפשי (הרעוע ממילא) היה בהתאם... זה הגיע למצב כזה, שלא ממש יכולתי לנהוג... הייתי צריכה לדאוג לכך, שיסיעו אותי לטיפול (4 פעמים בשבוע!) או לוותר על הפגישות עד להודעה חדשה... ואנחנו לא גרות באותה עיר, מדובר בחצי שעה כל כיוון ועוד לחכות לי בחוץ כל משך הפגישה... (למממן מוניות זה בכלל מטורף כלכלית) מבחינתי זה היה קטסטרופלי! אבל לוותר אז על הפגישות היה גרוע לא פחות... לא רק שסבלתי בתקופה ההיא מהמצב שלי, על זה נוספה התחושה הבלתי נסבלת בעליל, שנעשיתי נטל על הסביבה... אז הבוז הזה הופנה, כמובן, כלפי עצמי. ובמלוא העוצמה. אם יש בי קנאה? אולי... אני לא יודעת. אם יש, אז היא יכולה להיות בעובדה שהם "מעיזים" לדרוש את כל תשומת הלב הזו, או שהם מקבלים אותה... אבל לא. ממש לא. אני הפוכה - רוצה שיניחו לי - בלי תשומת לב בכלל. אם כבר ארצה משהו, אבקש, אבל שלא יציקו לי. שיתנו לי את השקט שלי. כשאני רואה אחרים, "מינכהאוזנסטים" כאלה, אני תמיד נזכרת בפרסומת ההיא "למה לעשות דרמה מכל דבר?!" סוג של היסטריה שאני לא מצליחה להזדהות איתה בכלל או אפילו לגלות אמפטיה מינימלית. אבל מאידך, לא אכפת לי שהם נהנים מזה... אם זה מה שעושה להם טוב בסופו של יום... סבבה להם, רק שיתרחקו ממני, כי לא יהיה לזה סוף טוב. ימים עברו... כן בהחלט. איכשהו, בסופו של דבר, שם הכל מתחיל (אבל לא נמגר). הטיפול שלי, עכשיו, נמצא בטיפול. אחרי משבר גדול. לפי שבוע היא התפוצצה. אבל זה לא היה אקט מפתיע. מזה זמן מה שהכל מקטע. היא מאיימת לזרוק אותי, אומרת שהיא לא יכולה להכיל יותר... ואני משתדלת להחזיק את שתינו עבור שתינו, משהו שאני לא חשבתי שאני צריכה או יכולה לעשות. ואז, בשבוע שעבר, היא הגיעה אל נקודת הרתיחה שלה - הציבה תנאים בלתי אפשריים מבחינתי. החלטתי שאני לא חוזרת. באותו יום היא התנצלה (שלחה sms) וכתבה שהיא מצטערת, שהיא הגיעה לקצה שלה ושהיא צריכה לבדוק את עצמה, שזה לא קשור אליי וכו'... שהיא מבקשת שכן אבוא למחרת, שננסה לדבר על מה שקרה... חזרתי. וזהו, כבר שבוע שזה מה שעומד על הפרק. איך משיגים מרחק בטוח? אם תשאלי את המטפלת שלי היא תגיד, שאת יכולה לבוא אליי לקבל קורס מזורז... זה לא רק מרחק בטוח, זה גם איזור סטרילי... ואגב המשחק שצירפת (תודה)... אני לא נזקקת לאלימות פיזית... לפי מה שאומרים לי, אני צולפת היטב מילולית - מדויק, בלי להחטיא ומהר מספיק כדי שאנשים לא יבינו מאיפה זה בא להם. כבר אמרו לי כמה פעמים - כולל המטפלת - שלהיכנס איתי לדו-קרב מילולי זה להפסיד מראש... אין הנחתום מעיד על עיסתו, אם הם אומרים, אולי יש בזה משהו. ואולי לא. ואגב זעמן שחור... הידעת שהוא דווקא ידידם הנאמן של החקלאים? לא ארסי מחד, אבל מחסל את המכרסמים שפוגעים בתבואה מאידך... נחמד להיות זעמן שחור... מי שלא מומחה לנחשים לא ייגש לבדוק מקרוב מהו, כי הוא דומה לשני זנים אחרים של נחשים, שהם כן ארסיים... מעין ידיד בתחפושת של אויב... ואת חשבת שאת הולכת לכתוב תשובה מפוצצת... בלי להתכוון הפכתי כאן זבוב לעדר פילים... מקווה ששרדת...