מלי,

זה מרגיש בימים האלה במיוחד עד כמה אני עוברת "כימותרפיה לנפש " ולא פסיכותרפיה לנפש.. "הקרנות" בשידור חוזר.(פלאשבקים עצומים) כאילו ו"הגידול" בתוכי שולח עוד ועוד גרורות, אני לא מסוגלת להחזיק את עצמי , חולה מיום שני .. ארבעים חום דלקת גרון איומה, מלי , הנפש שלי שורפת מבפנים .. מקום ההתפרצות ?.. מי יודע .. אולי עומס כעס "אמא" בגוף .. והמפגש איתה ..שכתבתי לך, אולי כל נושא המרחק והתקרבות שעולים לי בטיפול ומאוד מעמיסים עליי.. ההקאות כבר לא האויב האמיתי.. היאוש והשנאה גם לא חיילים במלחמה .. אז מה כן ?.. אני מבינה ולא מבינה חשבתי שהמצב על פניו מתחיל להשתפר הרגשתי בתוך איזה " תהליך הבראה" "העניינים נשלטים בטיפול" "הגידול לא תוקף.. יותר מידיי.." והנה .. זה מרגיש שאני עוברת שוב "כימותרפיה" .. תאים בריאים מתים להם בדרך.. בחילות חזרו הקאות וחולשה .. חום גבוה .. ופלאשבקים ..שמחכים לחולשהשתגיע .. חוזרים .. ושוב "הקרנות" בשידור חוזר בתוכי, רותח לי בגוף, אני מזיעה , רועדת , ובעיקר מפחדת ממשיכה לשנן לעצמי את המנטרה "המטרה שרית.. המטרה ..מקדשת את האמצעים"... אבל מאבדת כיוון.. לא זוכרת איפה אני , לאיזה מקום אני שייכת . .מי אני ? מה אני ? מה עשו לי ? אני רוצה רק משהו שירגיע .. שהנשימה שלי תחזור למקום .. שישתתקו כבר הקולות האלה בראש שלי, הנגיעות .. שייפסקו הזוועות האלה מול עיניי.. שירגע הכאב .. בבקשה .. שרק ירגע .. שיעלם .. ומשננת לעצמי שוב את המנטרה .. "שרית המטרה ..המטרה .. אסור לך לשכוח ".. והתאים מתמוססים בתוכי ..נמסים להם ..והמטרה מלי ... המטרה ..האם היא באמת מקדשת את האמצעים ?.. אני עייפה , שאבתי מעצמי יותר מידיי .. נדחפתי בכח למקומות שאסור היה לי להגיע אליהם .. חבל שאני יודעת .. חבל שהטיפול העלה לי את הזכרונות .. פאק איתי! לא רוצה תרופות כימותרפיות .. לא רוצה תרופות .. רוצה רק שקט , הכל מרגיש ברגישות עצומה בתוכי , לא רוצה "הקרנות" , ולא עייפות נפשית .. דייייייייייייייייייייי נאמס לסבול , לא רוצה להרגיש הכל בגוף , ככ אמיתי , ככ חודר , כאבים שמשתלטים ככ חזק, ואני מפחדת להרפות , זורקת פה למרחב מילים דפוקות , ריקות , בלי שום תוכן , בלי שום הבנה , בלי שום משמעות . אני נלחמת כדי לא להרפות .. הנה אני כאן לא ..?.. אבל .. ככ שמתאמצת לא ליפול ..מרגישה איך הכל נשמט לי מבין הידיים .. נופל ..עייפות של הנפש .. הנפש בפנים נשברת .. רוצה להאחז .. רק עוד קצת, לא יכול להיות שכל המאמצ שלי עד היום ..היה לשווא רק עוד קצת.. ושוב חולשה.. ושוב הקאות ..ושוב להיות חולה .. ושוב ממשיכה .. ממשיכה .. ממשיכה אבל לאן?... לא יודעת בכלל לאן אני ממשיכה ... אני מצטערת , באמת. שרית

שלום שרית. את כאן, לגמרי כאן. גם אם גופך ונפשך כואבים ופצועים כרגע, הם נוכחים, קיימים, מדברים. וכרגע הקול הוא של כאב, ובלבול, וחנק ובחילות. האם את זוכרת שאפשר גם לחוש דברים אחרים? האם את יודעת שתזכי גם להרגיש אחרת? ובינתיים, כאן, אני מזכירה לך את היכולת הזאת, המופלאה, להשתקם, לצאת מתוך הריסות, לראות אור שמש אחרי הרבה הרבה ימים של חושך, ומקווה בשבילך שגם את יכולה להחזיק את התקווה והמשאלה הזאת. ובינתיים, שמרי על עצמך, נסי לתת לגופך ולנפשך להרגע ולנוח, קחי נשימה ארוכה, פיזית ונפשית... בהצלחה, היי חזקה, מלי.