אנורקסיה זה משעמם?

היי מלי, אני בטיפול קרוב לארבע שנים (!!!), בין השאר בגלל הפרעת אכילה שנמצאת, לסירוגין, במקום מרכזי או פחות מרכזי בחיי. קשה לי קצת להסביר את זה אבל זה מרגיש לי שהדיבור שלי על הפרעת האכילה משעמם את המטפלת. אני מכירה היטב את המשפט הנצחי "האוכל והפרעת האכילה הם הסימפטום לבעיה ולא הבעיה" על כל צורותיו, ולפעמים אני מוכנה לקבל אותו ולהסכים, אבל הפסיכולוגית לא אמורה לעזור לי להתמודד עם כל הקשיים? ואם אני עוברת תקופה קשה גם בהיבט הזה, זה לא משהו שאני אמורה להביא לטיפול? הכוונה שלי היא לא לעיסוק בנושא הכללי של הפרעת האכילה, ולקישורו לדברים אחרים שאנחנו מדברות עליהם (כי את זה היא אכן עושה), אלא לכך שאני אוכל לדבר על הקושי היומי, הספציפי, הנקודתי ולא רק על התמונה הגדולה, כי בעצם זה הקושי הגדול - ההתמודדות היומיומית - ולא העובדה שמודבקת לי תווית של מחלה מסויימת! אני יודעת שבתקופה הארוכה של הטיפול היא שמעה ממני משפטים מסויימים (ואני מניחה אף מעצבנים או מתסכלים) אינספור פעמים...... אבל בכל זאת - זה מרגיש לי כאילו אני משעממת אותה והיא תמיד מנסה להסיט את נושא השיחה לדברים אחרים.... האם זה בגלל שהפרעות אכילה אינן הפרעות "נפשיות" אמיתיות, ובגלל זה פחות מעניין אתכם לעסוק בהן? האם אני המאסתי את עצמי עליה בגלל השינון הבלתי נגמר של אותם משפטים? אני מעדיפה פשוט לא לדבר על זה, כדי לא לשעמם אותה.....ואני חושבת שזה לא אמור להיות ככה... מה דעתך?

שלום עדי. את מספרת בפנייה שלך על הרצון שלך לשתף את המטפלת בחלקים היומיומיים, הקונקרטיים, של הבעיה שמטרידה אותך, ועל החוויה שלך כי הנושא משעמם את המטפלת, וכמעט לא רלבנטי היות והוא סימפטום ולא הבעיה עצמה. התחושה הזו היא ודאי לא פשוטה. הרי במהותו, הטיפול הוא מקום שבו אמור להיות לך מרחב, שמשמעותו יכולת לגעת ולהיות בכל נושא, להרגיש חופש לדבר (וגם לשתוק) ולהיות יחד בכל מה שאת מוצאת לנכון, הן ברמה היומיומית, והן ברמה העמוקה, שנותנת משמעות ופשר לדברים (ואגב, כמובן שאין סתירה בין השנים, ולא צריך לבחור. בטיפול בודאי היית רוצה להצליח להיות בשני הרבדים הללו). עם זאת, שאלתי את עצמי מדוע כ"כ חשוב לך לא לשעמם את המטפלת שלך, ומה גורם לך לרצות אותה (בחוויה שלך כמובן, שהרי אין לנו את נקודת המבט של המטפלת שלך) ולוותר על המקום שלך, על החופש והמרחב של הטיפול שלך. יש לי הרגשה שהדפוס הזה מוכר לך - הנכונות שלך לצמצם את הצרכים והרצונות שלך, כדי להיות "ילדה טובה ואהובה". זה ודאי גם רלבנטי להפרעת האכילה ממנה את סובלת. אני מציעה לך לפתוח את הנושא בטיפול ולהעלות אותו לפני המטפלת שלך, הן כדי להתמודד באופן ישיר עם החוויה הזו מול המטפלת שלך וכך להרגיש נינוחה ומוכלת יותר בטיפול, והן כדי לחשוב ביחד ולעבוד בטיפול על מהות ושינוי הדפוס הזה.. בהצלחה מלי.

מלי תודה על התשובה שלך, אבל אני אשמח גם לתשובה יותר קונקרטית: האם גם את, בתור מטפלת, חושבת שנושאים אלה אינם רלוונטיים? האם גם החוויה היומיומית של אדם הסובל מדיכאון, למשל, היא שולית לעומת הגורם לדיכאון? ואחזור על שאלתי בהודעה הראשונה - האם יש משהו בהפרעות אכילה שנתפס בעיני פסיכולוגים כבעיה פחות "נפשית", או גרוע מכך - כמשהו שאין טעם או יכולת להתמודד איתו? אחרי הכל, הטיפול הוא אכן טוב וחיובי עבורי, אבל קצת קשה להתעלם מהעובדה שבאתי אליו עם בעיה אחת מרכזית וקשה לי לראות איך היא תיפתר ככה....