מלי..

היי מלי , מה שלומך .. השבוע עובר לי צולע :-(. .יום מחויך , יום עצבני .. קצוות מטורפים של תחושות ורגשות .. לא מאוזנים .. אני לא מאוזנת. כתבתי כאן השבוע לדרור על איזו הפוגה בטיפול שהייתי ביום שני .. מן קרבה מיטיבה שסוף סוף הצלחתי להרגיש מהמטפל, - דבר נדיר אצלי! והנה ההפוגה התפוגגה ..יחסית די מהר בתוכי .. ושוב זה מגיע ..היאוש הזה .. הכאב המטורף , ההתמודדויות הקשות .. רציתי לשתף את דוד אתמול .. כתבתי מחקתי .. כתבתי מחקתי ..לא מצאתי את עצמי מאיפה להתחיל . . העדפתי לשתוק את הכאב ... וליאת חסרה לי , דמות נשית שככ חסרה לי בחיים הככ הפוכים שלי ..כן למרות שזה רק דמות טיפולית דרך מחשב - אבל נקשרתי .. ליאת הייתה האיזון שלי כאן בסופי שבוע .. דרור באמצע השבוע וליאת בסוף השבוע .. ככה שנה וחצי האחרונות והנה אני כאן .. מחפשת את עצמי .. אולי גם מולך .. ואני שואלת את עצמי האם אצליח? לאיודעת. מלי, אתמול .. נפגשתי עם אמא שלי , הקשר ביננו לא מרהיב בחצי שנה האחרונה , הייתה לנו שיחה קשה. הקשר שלנו מעורער לחלוטין מאז שגיליתי המון על העבר שלי - על הילדות , חשבתי , שהגעתי לטיפול לפני שנתיים בגלל האונס האכזרי שעברתי ברחוב לפני 12 שנה.. שהנה זו הבעייה שלי בחיים שבה היום אני מטפלת .., וזה היה נשמע לי ממש "קל" - טיפול פסיכולוגי?! - וואו.. אם הייתי יודעת לפני מזה .. מי יודע אם היה לי את הכוחות להכנס לחפירות האלה בתוכי שהביאו ..לאט לאט בטיפולים.. זכרונות קשים על הילדות - ששכחתי - פגיעה מינית בבית מאבא . היחסים שלי עם ההורים נשברו ביום אחד , הצגה ענקית שחייתי בתוכה התפוגגה.. טוב חייתי בהצגה טוטאלית 12 שנה מאז האונס ..עם עצמי , היום אני מבינה שזה בעצם 20 שנה של חיים בשקר .. שלי עם עצמי , שלי עם הסביבה ..י.. היו בי המון מסיכות מתחלפות בכדי לשרוד ..עוד מהיותי ילדה קטנה. היום אחרי טיפול אינטנסיבי של פעמיים בשבוע .. המון משברים .. וכאב .. אני מרגישה ככ חשופה . כל ההגנות ששמתי עליי התפרקו. אני מרגישה שאני נמצאת המון במקום של התפרקות .. התחושות , הזכרונות .. שנזכרתי .. במה שחוויתי מגיל 6 עד 12 בבית.. זה ככ כואב. ואני חווה ככ הרבה כאב מול זה , הטיפול ככ עמוס אצלי - אין לי כמעט מנוחה!!!!! מעט מאוד מנוחה ..בין טיפול לטיפול..בין נשימה לנשימה .. בין מציאות לעבר .. בין כל החיים שלי. אז ..זה התחיל באונס שעברתי , המשיך עם התמודדות בגידול שמצאו לבעלי בשנתיים האחרונות בראש , גידול שפיר שלי מצאו בחודש וחצי האחרונים.... אני עדין בבדיקות .. ומציאות יומיומית עמוסה בגידול ילד קטן בן 5 בבית .. בכל ההתליך נפשי הזה שאני חווה . ואוף הכל ככ כבד עליי .. בגיל 31.. אני מרגישה שעברתי חיים שלמים .. שאני מותשת .. שאני מתפרקת. התחלתי עם זה שאתמול נפגשתי עם אמא. ניסיתי להפשיר מולה, התקרבתי אלייה לבדוק אם זה לא מסוכן לי רגשית ,התקרבתי עד ששכחתי לבדוק בתוכי דרכי מילוט פנויות - והנה נפגעתי. אני שואלת את עצמי מאתמול למה ?...האם אני מתגרה בה מיידי?.. אני כועסת על עצמי . איזו מטומטמת אני. באמת חשבתי שיכול לצאת מההבנה שלה משהו טוב? באמת האמנתי שהיום אחרי 20 שנה של שתיקה , יותר נכון השתקה .. הקרבה שלי אלייה אחרי הידיעה תהא אפשרית? חשבתי לעצמי .. שאם אתעלה על עצמי , אם אקח מרחק ביטחון כל החצי שנה האחרונה זה יהיה הרבה יותר קל. אבל מלי, להעיז מולה זה היה שוב להזכר שהכל באמת - אמיתי, זה להבין עד כמה מדויקת התחושה הכואבת שמרטיטה אותי מבפנים, אני ניסיתי לשאול אותה למה?... היא המשיכה לומר שלא קרה דבר. מה שהיה בחדרי בלילה ובכלל .. הגזמה אחת גדולה שמעורבבת בדימיון . די .. מלי .. זה ממש לא נכון!!!! הרי אני זוכרת , באמת!!!! היום התמונות כבר ברורות מידיי, אי אפשר להכחיש.אי אפשר. אני בוחנת את עצמי מול תהליך הסליחה שלי מולה, חשבתי לעצמי שאפסיק להתבייש בה אחרי הידיעה הנוראית,חשבתי שאפסיק לראות אותה כאחת ש.. "ידעה", רציתי בתוכי להסכים לראות אותה גם כאשה חלשה , אשה כואבת. והנה .. מלי (((((((((((א נ י לא מצליחה)))))))))))))) , ההשתקה הזו שלה , עדיין יש בכוחה להזיק לי ככ , עדיין יש בכוחה להכאיב לי ככ, מלי.. לו רק היא ..הייתה מוכנה להבין את הכאב והנזק שנעשה לי בגללם , לו רק היא.. היתה מוותרת על הגאווה שיש לה אלייו ולעצמה .. אז .. אולי .. אפילו מבלי שהיא תבקש את סליחתי , הייתי "רצה" לי אלייה מחדש.. מחבקת אותה , נותנת לה שוב את הנחמה והתמיכה כמו שהייתי ילדה קטנה . ואולי .. ה..לו רק הזה ... לו רק נתנה ..לו רק ביקשה..לו רק הייתה .. לו.. הגעגעוע הזה בתוכי למה שהיה צריך לקרות שם .. היה כבר מפסיק בתוכי , אולי אז לי היה הרבה יותר קל. ואולי , תהיות שעולות לי בעקבות כל המפגש איתה .. אולי גם המטפל לא מאמין לי ?.. לתחושות שלי ?.. לזכרונות ?.. אולי הכל בזבוז זמן אחד גדול?.. אולי הוא גם חושב שאני "הוזה" .. והכל בכלל לא נכון? איך אפשר להאמין ?.. אם הם לא מאמינים לי ?.. אם אני מפחדת מעצמי .. ועד שאני מצליחה להתקרב אלייו .. לפסיכולוג.. בעבודה פנימית ככ קשה .. אני מרגישה שוב נזרקת לפינה .. ההורים מצליחים לערער לי כל סוג של ביטחון מחדש שאני מנסה לבנות לעצמי , מנסה לבנות באחר .. לא יודעת . מלי.. אני לא יודעת. היום יש לי טיפול בערב. ואני רואה את עצמי כבר "באה" מראש ושותקת .. ואת יודעת למה .. כי אני מפחדת .. מפחדת שהצלחתי להתקרב אלייו בתקופה האחרונה .. והנה כבר אני מחפשת את דרכי המילוט להבריח את עצמי ממנו .. נפשית .. כדי לא להפגע יותר. וואו לא מאמינה על עצמי , איך אני יושבת ובאותנטיות כזו שופכת מולך את כל הלב , הלוואי והייתי מצליחה להתקרב במילים ככה אל המטפל ולהוריד מעצמי את כובד המשא הזה. סליחה על ההצפה מלי.. אני פשוט עייפה נפשית. מחפשת מזור לעייפות הנפשית בתוכי , מרגישה איך נפתחה בתוכי בטיפולים תיבת פנדורה .. שהוציאה המון יסורים , כאב , זעם ואשמה .. זה מרגיש שאי אפשר כבר להחזיר את הכל לבפנים מחדש.. הלוואי והיה אפשר. אני .. מפחדת שוב להתמודד. מפחדת .. מפחדת .. מפחדת .. בעיקר מעצמי !!!! תודה שאת מקשיבה לי , חיבוק מהלב , שרית נ.ב. שולחת חיבוק אוהב לליאת .. מי יודע .. אולי הוא עוד יגיע ..

שרית, התחשק לי לבא לפה ולמסור לך ד"ש ולחזק את ידיך בעשיה המבורכת שלך.. (לא יודעת אם את רואה זאת אבל זה בהחלט ברור וליאת (אוי ליאת..) כבר אמרה לך פעם שכדאי לך לשמור את כל מה שאת כותבת.. אה?) וכן לחזק את ידיך בקושי.. כי אני מבינה אותך ולא יודעת למה..אמא שלך בטח כל כך חסרת אונים לידך..את גיבורה. קשה להתמודד עם מציאות במיוחד כאשר מי שפגע בבת שלה - היה בקשר בין אישי כל כך חזק (לפחות מבחינה חוקית..) עם אמך.. אני איתך. ~נילי~

עם דמעות .. עם גרון חנוק .. אולי אשתף בהמשף.. אני שולחת לך למרות.. חיבוק תודה ממני .. שרית

שלום. כמה מרגש המכתב שלך, ונוגע, ויחד איתך ממש אפשר לכעוס, ולהתייאש, ואז לקוות. רכבת ההרים הזו שאת עוברת נשמעת עמוסה, קשה, מטלטלת. אני קוראת לך מכאן "להחזיק חזק", לזכור שיש יעד וסיבה לנסיעה הזו, ושלמרות העליות והירידות, והבחילות, והפחד מליפול, המסע שלך יצא לדרך, והוא חשוב מאין כמוהו.. דרך המפגש עם אימא, והאכזבה מאי היכולת שלה להאמין לך, לתקף את שעברת, את מספרת כמה החוויה הזו, הפגיעה המינית, מבלבלת וכואבת. יחד עם המטפל שלך את מנסה לספר את סיפור חייך, ובתוכו את סיפור הפגיעה המינית שלך, באופן שיתן פשר ומשמעות לזכרונות, לחוויות ולרגשות שלך. והנה, דווקא כשהרגשת שהצלחתם לרקום משהו משותף, להיות ביחד במקום הקשה והמכאיב הזה, המפגש עם אמא טורף את הקלפים. נדמה לי שאמא מחזירה לך קולות שכבר חשבת וקיווית שהם מאחורייך - קולות של הספק (היה או לא היה?), של האשמה העצמית והבושה, של הקושי לסמוך ולתת אמון באחרים שבחוויה שלך לא יעמדו לצידך. ואולי, יותר מכל, אמא מסמלת את הקול ש"מציע" למחוק, לשכוח, לטשטש. וזה קול שמוכר לך כ"כ, ורק בשנים האחרונות הצלחת להלחם בו. והנה הוא שוב צץ, מעלה בך את הדפוס של השתיקה והניתוק וחוסר האמון והלבד, כמו שאת מדמיינת את הפגישה הקרובה שתהיה לך בטיפול. אני מקווה שתוכלי לשתף את המטפל במה שעברת, ממש כפי ששיתפת כאן (ואולי תוכלי להביא לו את שכתבת כאן?) ושתוכלו להבין ביחד מה המקומות שאמא מצליחה לערער בתוכך, ואיך מצליחים לשמר בתוכך את הקולות האחרים, שאת עובדת עליהם כ"כ קשה. בהצלחה, מלי.