מילים של ייאוש...

שברי זכוכית מתחת לציפורניי והקיסם רחב מדי מכדי לשלוף והדימום קל מדי מכדי לפנות למיון והכאב חזק מדי מכדי להתעלם חבל כרוך סביב גרוני והוא דק מדי בכדי ללחוץ והמספריים לא קהות דיין בכדי לחתוך והמחנק חזק מדי מכדי לנשום מים רבים גועשים סביבי והם חלשים מדי מכדי למשוך והרוח מעגלית מדי בכדי לסחוף והעומק רב מדי מכדי לצוף אהבה גדולה והיא מוקפת ידיים משולבות רבה, אך אינה מנת חלקי אהבה גדולה מספיק קרובה כדי לחוש רחוק אוף!!! נמאס לי להסתכל מעבר לכתף.. נמאס לי לפחד מהבוקר הבא שלא ארצה להתעורר אליו. נמאס לי לנסות עוד טיפול, עוד תרופה. כביכול הכל בסדר, מחר אני אקום ואמשיך בשגרת יומי כאילו כלום ואנסה להגיד לעצמי שיהיה טוב ואתמקד במטרה/מבחן הקרוב. אבל אני תוהה כמה עוד אפשר לסחוב עם החשש הזה כל פעם, עם הימים האלו הבלתי אפשריים בהם אני כאילו מתהפכת ב-180 מעלות. כל כך רוצה להיות נורמאלית. כל כך כל כך רוצה רק כמה שבועות של שקט. אבל אני אשמה, רואה אותם באים ולא בורחת. מתי אני ארצה לא לתת לדכאון לנצח?

שלום אדית. במילים חזקות ובניסוחים מדוייקים את מעבירה עוצמות של כאב וייאוש, אך לצידן מאבק בלתי פוסק, והתעקשות שלא להכנע. המאבק בדיכאון הוא לעיתים יומיומי, והכתיבה שלך מעבירה את הקונפליקט התמידי שבין לשקוע לבין לצוף (בתקווה שיום אחד גם תצליחי לשחות...). אני משערת שאת מחפשת, ואולי גם מבינה, חלק מהסיבות לדיכאון, ושומעת בעיקר את המלחמה שאת לא מפסיקה לנהל מול הסיבות האלה. מעודדת אותך לא לתת לדיכאון לנצח... מלי

העידוד הזה באמת מחזק אותי אין לי כבר עם מי לחלוק את התחושות האלו, כל הקרובים אליי חושבים שאלו היו סתם שנתיים רעות שנשארו מאחור. אבל עדיין יש את הימים האלו מדי פעם שמזכירים לי לעמוד על המשמר. בייחוד עכשיו, עם סוף הסמסטר וסיום כל ההתחייבויות שהיו לי השנה, יש לי יותר מדי זמן בבית לשקוע בזה.. בכל מקרה, החלטתי לקום מהמיטה ולהיפגש עם חברים למרות שלא מתחשק לי, ולהפוך את היום-יומיים האחרונים רק ליום יומיים לא משהו ולא לסימן מנבא שחורות על חזרה טוטאלית לדכאון השתכנעתי להמשיך להילחם תודה :)

מאד נוגעות מילותייך. ומתחת למעטה הדיכאון את מצטיירת כאדם עם עוצמה וחיוניות שמבקשים את עצמם לדעת. עבודה של חיים שלמים.לאורך השנים נוכחתי שאפשר ללמוד להוליך את תחושות הקושי והמועקה בנתיבים מייטיבים. לא קל אבל מאפשר לנשום. תמר