אין

אין לי כח יותר. וזה לא עוד משפט סתמי לתיאור מצב כללי. אלא זהו המצב המציאותי לחלוטין. פיזית ונפשית. לא מצליחה להתמודד יותר. הכל סוגר עלי. קורים כל כך הרבה דברים בכל יום. שאני לא מסוגלת יותר להכיל. להתמודד. ובנוסף לדברים האלה, הכל קורה בתוכי. הכל צף. הכל עולה. השנאה העצמית הולכת וגוברת. היו פעמים בעבר שחשבתי שהגעתי לשיא השנאה כלפי עצמי. והנה הפתעתי אותי. הגעתי לשיאים חדשים. שברתי את השיאים של עצמי. המפלצת שוב עולה מתוכי, משתלטת ושולטת. עושה סדר בין הזונה, לשרמוטה, לשנואה, למגעילה, למניפולטיבית ולכל השאר שבתוכי. לכל אחד העונש המגיע לו. עושה עבודה טובה. טובה בקנה מידה שלה. אבל "אני" קורסת. הרצון והצורך למות הולך וגובר. המטרה הולכת ותופסת את מלוא המקום בתוכי. הכל למען מטרה אחת. רק הגוף בוגד. בוגד במפלצת. בוגד בי. הוא לא מסוגל יותר. הוא פשוט יוצר מצבי עלפון. איך הוא מעז לבגוד בנו ככה ולהיות כל כך חלש. להקשות על ביצוע המטרה. אז יש מטפלת. יש טיפול. יש אפשרות להשאיר לה הודעות על מה שמרגיש לי, קורה לי, חושב לי. אז מה? היא יודעת. יודעת שאני רוצה למות. היא יודעת. אז מה? כל יום כל היום מתפללת לאלוהים. שיקח אותי. שפעם אחת יקשיב לי. לרצון שלי. לבקשה שלי. פעם אחת. רק פעם אחת שיקשיב. שיעשה. שיקח. 32 שנים יותר מידי. 32 שנים של חיי מפלצת. זונה. שרמוטה. ועוד. 32 שנים של עונש תמידי. 32 שנים יותר מידי. מספיק. אפילו למפלצת מספיק. אפילו לה מגיע חנינה. אפילו לה. שקבלה את העונש הגדול ביותר. אתה יודע דוד מהו העונש הגדול ביותר שאפשר לתת למישהו? העונש הזה זה לחיות את עצמך כשאתה שונא אותך. כשאתה מתעב את עצמך. כשאתה בתוך תוכך. ואתה לא יכול להתרחק מעצמך. ואתה לא יכול ממש להתעלם מעצמך. ואתה לא יכול לברוח מעצמך. לאן שאתה לא הולך, אתה לוקח אותך איתך. מאסר עולם. מאסר שנאה לעולם. לחיות את עצמך 24 שעות ביממה. העונש הגדול ביותר שיכול להינתן למישהו. לשנוא ו"לחיות" את עצמו עד עולם עם השנאה הזאת. ואלוהים לא מקשיב. לא עוזר. לא ממלא משאלה אחת פשוטה. לא לוקח. אותי. שונאת אותי. את מה שאני. את מי שאני. שונאת. ואני יודעת. לא שאלתי כלום. סתם אותיות דפוקות שהצטרפו למילים דפוקות שהפכו למשפטים דפוקים וטפשיים. סליחה דוד

שלום שיר אני מבין היטב את ההרגשה כי נידונת לחיות חיים של כאב מתמשך ושנאה עצמית, לכודה בגוף שאת שונאת יותר מהכל. אבל מסתבר כי יש כאלו שאינם נענים לקריאת יצר ההשמדה העצמי שלך - כאלה שאת רואה בהם בוגדים, אבל נדמה שהם דווקא משרתים את טובתך. ואם את כבר לכודה בתוך הכלא, יש לך דרכים אחרות, טובות יותר, להשתחרר, מאשר זו שאת שואפת אליה. לקבל את עצמך, לסלוח לעצמך מעט, למצוא בעצמך לפחות תכונה אחת טובה, לפחות דבר אחד שעשית בחייך שאת מעריכה, דבר שאדם אחר מכיר לך תודה עליו. אלה דברים שחוקים, קלישאתיים אולי, אבל נדמה לי שבמצב בו את כלואה בתוך כל-כך הרבה תיעוב עצמי, אפילו הדברים האלה יכולים לספק אתגר למוצאם. את האמת - האם הם לא קיימים בפנים? והאם הקיום שלהם לא מערער, ולו במעט, את השלילה העצמית המוחלטת שלך? מקווה שתמצאי, אפשהו, תשובה חיובית לכך.. דוד