דרך ללא מוצא?

היא בעצם אומרת לי כל הזמן תחליטי את, תובילי את, מסמנת גבולות אבל לא באופן חד משמעי. ואני אומרת : תחליטי את. סמני גבולות, תגידי לי מה עכשו אני חווה את זה כחוסר בטחון שלה אני חווה גמגום מקצועי אני חווה את עצמי "חזקה" עליה אני מהססת האם היא יכולה לעזור לי האם בכוחותיה וכן כל זה נאמר. ואין לי תשובה או תחושה אחרת, כי התשובות שאני מקבלת או שהולכות על קוים מקבילים או שחושפות שוב את אותן התחושות אני קשורה אליה ואנחנו הולכות ביחד כבר שנה וחצי, והיו רגעים מאוד משמעותיים בטיפול הזה. רוב התחושות שתארתי החלו, או קבלו משמעות עמוקה יותר, כשנחשף הצד האובדני. אני מרגישה שכבד עלי לפרט עוד אבל קורה פה משבר. חוסר אמון, כאוס ומה עושים.

שלום יוסף נדמה לי שמתיאורך עולה רמז לגבי המתרחש בטיפול כרגע. את מתארת מצב של כניסה לנושא חדש בטיפול, כאשר זהו נושא לא פשוט בכלל - אובדנות - המערב בוודאי תכנים לא קלים יחד עם תחושות של חרדה ובלבול ואובדן אמון. ייתכן מאוד שהתחושות שאת מתארת לא הופיעו לפתע, "יש מאין" ,אלא הן קשורות לנוכחותו של תוכן רגשי זה, תוכן המעלה שאלות לגבי עד כמה יהיה ניתן לשמוע אותו, להכיל אותו ועד כמה תהיה המטפלת, בהקשר זה, מספיק בטוחה בעצמה, בוגרת, סמכותית - בקיצור אדם מבוגר. זו התרחשות הגיונית בחדר, אבל עדיין הייתי מייעץ לך לבחון עם עצמך ובטיפול, האם התחושות האלה, של ספק לגבי יכולתו של ה"אחראי" בחדר להתמודד עם התכנים שאת מביאה, אינן מוכרות לך גם מהעבר. בכל מקרה, את צודקת שצריך לדבר על זה בחדר, אבל העיקר זה להצליח להשאר ביחד, למרות החרדה מול תחושת הכאוס, ערעור הגבולות וחילוף התפקידים לכאורה בחדר. נדמה לי שרק דרך המעבר ביחד של תקופה זו, יוכל הדיבור להעמיק באמת ולהיות משמעותי ובעל איכות טיפולית בשבילך. בהצלחה דוד

טוב, אין ברירה, צריך לשחרר עוד מידע. הדברים שנאמרים פה נאמרו כאמור. יותר מכל ציפיתי לשמוע בואי נעבור את זה ביחד, ובמקום זה שמעתי עמימות. ומה שנאמר די במפורש שהטיפול כשלעצמו כרגע לא מספיק. וסוג של ויתור. שאולי עדיף שלא נתראה (אני לקחתי פסק זמן בגלל האכזבות) שאולי הטיפול מלבה יותר במקום להכיל.