להיפרד? להפסיק?

שלום לך, האם לפעמים יש צורך באומץ כדי להיפרד? אני בטיפול כבר שנתיים וחצי, עדיין קשה לי לבר, לשתף, להשתנות, לשנות, לנסות דברים חדשים. המטפלת טוענת שזה הקצב שלי, ושאני נורא מפחדת מכל שינוי, לכן הדברים יזרמו לאט. אבל כמה לאט זה יכול להיות? האם אני או היא צריכים שיהיה לנו את האומץ בשלב מסוים להגיד זהו? אני מפחדת לעזוב אותה - פעם עשיתי (פשוט ברחתי ולא חזרתי לשתי פגישות) אבל חזרתי. והיא לא מוותרת למרות כל הקושי שהיא מביעה בטיפולה בי, ובקרבה אלי ובהשגת אימוני. אז זה לחא הזמן הנכון לעשות את הצעד הנכון? שנתיים וחצי לא מספיקות להבין שאני לא אשתנה?

אני לא פסיכולוג אבל נראה לי שטיפול פסיכולוגי של שנתיים וחצי שלא מביא לשינוי אצל המטופל פרושו שהטיפול לא יעיל. לא פירטת מה הבעיות שבגללן את בטיפול. יש בעיות שקשה לשפר. האם הפסיכולוגית נותנת לך "שעורי בית"? לתרגל דברים בבית מחוץ לטיפול, האם את מצליחה לעשות זאת? לי נראה שכדאי לשוחח עם הפסיכולוגית על כל הבעיות שמסביב לטיפול ואם עדיין תרגישי שזה לא יעזור, אולי כדאי לשקול החלפת המטפלת.

שלום למ.מ אין ספק שצריך אומץ רב על מנת להיפרד. אבל נדמה לי שגם צריך הרבה תבונה, על מנת לבחור את התזמון הנכון של הפרידה. וזו באמת שאלה כל-כך מסובכת: מתי לסיים, מתי להתייאש, מתי להאמין בכל זאת שיש עוד סיכוי לשינוי.. ודווקא בגלל שזו שאלה כל-כך מסובכת לא הייתי מקל בה ראש או מחליט עליה באופן אימפולסיבי, אלא הייתי ממשיך להביא אותה לטיפול ולבחון אותה יחדיו. למשל, את כותבת בסיום "שנתיים וחצי לא מספיקות להבין שלא אשתנה?" ולא ברור לי לגמרי - לא מספיקות למי? האם לך, שמתלבטת האם להאמין עוד או לא, או למטפלת, שעדיין מאמינה בך ולך, אולי, קשה עם האמונה הזאת וההתעקשות שלה. כי פעמים רבות אנחנו עוזבים מישהו בעיקר מתוך החשש שהוא עתיד לעזוב אותנו קודם - מתוך ייאוש שלו, מתוך אובדן אמונה בנו ובסיכויינו...כך שבמובן זה, אני בהחלט מצטרף להצעהשל נחום, לברר עוד את המתרחש, גם עם המטפלת, אבל גם עם עצמך, בתוך הטיפול. בהצלחה דוד