לדוד חיכיתי שתחזור המשך מלפני שבועיים

אני רוצה באמת שאני רוצה אני כבר לא מסוגלת להמשיך ולהקשיב לראש כי הראש ההיגיון אומר אל תוותרי תמשיכי תאמיני אבל הנפש כל כך עייפה שנים שנים של בדידות שנים של לתת חלקים מעצמי לאנשים קרובים וזרים כאחד ובסוף לקבל סטירות בפרצוף יום אחרי יום לחיות במצב של בדידות מוחלטת של שקיפות טוטאלית את נושמת את קיימת אבל זהו לא חיים לא אהבה לא קרירה לא משפחה רק כעס ומרירות חוסר הבנה של הזולת והדידות בדידות מטורפת שאוכלת את הלב בפנים ושורפת את הנשמה שכבר לא נשאר ממנה כלום ואני שואלת למה לא למה להיות רעה לאנושות אם גם ככה כולם אף אחד לא סופר אותי והקיום שלי הוא ריקני ומיותר יש לי גם עוד שאלה די רצינית בתור איש מקצוע למה לא להתאבד למה להחזיק בחיים האלה בכל מחיר יש אנשים שמאמינים בישואה יש אנשים שמחזיקים בחיים האלה בכל כוחות ויש כאלה שלא רוצים למה אם זה החיים שלי והקיום העצמי שלי למה אין לי זכות להחליט בעצמי מה לעשות איתם למה לי בתור אדם בוגר אין את הזכות להפסיק את קיומי למה אני צריכה להמשיך ולהתקיים בכל הרוע והריק והכאב הזה כשאני יכולה להתחיל מחדש למה? למה אנחנו נאחזים כל כך נואשות בחיים כשהחיים מאמללים אותנו בתמורה אין לי כוונות כרגע לעשות דבר אבל למה לא????

שלום תמרה אני אכן זוכר את ההודעה שלך מלפני שבועיים ואני מבין עד כמה השאלות והנושאים הללו עדיין מעסיקים אותך מבחינה רגשית ומבחינת החשיבה כאחד. למרבה הצער, אין לי תשובה אחת, שתהיה הנכונה והמרגיעה (אולי גם נותנת הכוח) עבורך. התשובה היחידה שתסייע לך, לדעתי, היא זו שתמצאי בפנים, בעצמך, והיא זו שתתן לך צידוק לקיום ותאפשר לך לראות את הדברים גם בצורה חיובית יותר. אני מבין כי למרות הכאב הנפשי העז, הראש עדייין לא מוותר: עדיין מחזיק את האפשרות של להמשיך, להאמין, לקוות...בקונפליקט הזה שאת מתארת, בין הראש לנפש, אני מציע לך להאזין לראש, לכוח שהוא מציע לך, לאמונה באפשרות קיומה של דרך טובה יותר בהמשך. כי לפעמים, דווקא בתקופות של כאב וסבל, הראש, החלק הרציונלי והמתבונן יותר, המהרהר, הרואה את הדברים בפרספקטיבה, הוא זה שיכול לסייע לנו, להרים את המבט, ולראות הרחק יותר, גם מעבר לכאב המתמשך. להתראות בינתיים. דוד

אני מטערת להציק אני יודעת שכנראה זה קשה כשמעלים בפנייך בעיות שאינך יכול לתת תשובה כנראה אף אחד לא יכול לתת תשובה חוץ ממני ואולי האתר הזה וההודעות האלה הן יותר בשבילי סוג של מונולוג שלי עם עצמי אבל עדיין אני באמת לא מבינה אני סתכלת על העניין מנק' מבט הכי לא רגשנית אלה לוגית ורצינית ביותר מדוע אני חייבת להמשיך לחיות אין לי חבר אין לי ילדים אין מישהו שתלוי בקיומי אני לגמרי לבד בעולם הזה לא מועילה לאף אחד אז למה לא לוותר לא להתחיל מחדש למה אין לי זכות לעשות את ההחלטה הזו שוב אני לגמרה מפוקסת ומבינה מה אני אומרת ושואלת זה אינו קול הדיכאון שמדבר מגרוני כבר מזמן עברתי את שלב הרחמים העצמיים אני במצב של השלמה טוטאלית עם העובדה שחיי הוא כישלון גמור וכל מה שאני עושה זה תופסת מקום מרחב תשומת לב של אנשים שמגיע להם כל הדברים האלה יותר ממני אז למה לא למה לא להתחיל מחדש כרגע להיות כנה לחלוטין הדבר היחיד שמחזיק אותי פה זה אבא שלי אני לא יכולה לגרום לו לכאב כזה אחרי כל מה שהוא עבר אבל זה קשה וכואב להתעורר כל יום בציפיה שהאדם היחיד שאת אוהבת ובעולם הזה ימיות כבר כדי שגם אני יוכל לנוח סוף סוף