דרור..(רק לדרור)

שוב אני .. גם אתה לא תסבול אותי עוד הרבה אה?.. אני לא סובלת את עצמי, במיוחד בימים האחרונים .. אז איך אחרים יכולים?... אתמול שלחתי סמסים לא קלים .. ל"איש השיחות" שלי, כן הוא מורגל .. רק שיש ביננו "קוד" כבר ידוע שהוא לא בדיוק מגיב (לפעמים הוא "פורץ" אותו ומסמס לי שהוא נוכח וקורא ..גם משהו לא?) בעיקרון , הוא מחזיר את ההסמסים ש"דוברו" ביננו בחוצ.. אל תוך המרחב הטיפולי כשאנחנו יחד.(קצת הזוי לא?מטפל סרגל כזה ..אבל אי אפשר שלא לאהוב אותו :-) ) והוא מקריא אותם .. אחרת אין מצב שהדברים ידוברו על ידי בטיפול ביננו פעמיים בשבוע .. אתמול כתבתי לך כמה היה לי קשה ..אחרי הטיפול. והלילה היה סיוטייייי .. לא הצלחתי לעצום עיניים. שלחתי סמס אלייו אתמול ..ככ רציתי לפגוע בעצמי, לאבד שפיות , להרגיש שקט, כתבתי כאן אלייך .. כתבתי אלייו .. העיקר להרגיש את הביחד .. ולא לאבד שליטה . ו..תודה ענקית שענית לי . והתהיות היו.. תהיות של ייאוש .. תהיות של .. אם רק היה בי "אומצ".. אם .. האם זה באמת היה כדאי?..האם זה היה הופך את הכל לפחות כואב? האם זה הפתרון? לא. אני יודעת. אחרי כל הזמן הזה שהצלחתי לתת לו להתקרב אליי .. לא!!! אחרי כל התהליך שאנחנו עוברים יחד .. לא!!! אחרי שחלק בי כן מתחיל להרגיש את ה"ביחד" איתו במקומות האבודים בלבד האיום הזה..אז לא!!! פשוט לא !!! והתהיות המשיכו להן לזרום אל תוך הלילה ... וסימסתי לו את זה , העיקר לא להשאר לבד, זרקתי למרחב השותק ביננו את התהיות האלו.. כן.. למרחב השותק הזה שמרגיש גם ביני לבינו בסמס.. ואולי בעצם העלתי בפניו את התהיות המאיימות האלה , כדי להרגיש את ה"ביחד" שנאבד ככ ? את ה"כאילו" ביחד ברגעים שהכי שורף?... שלחתי לא את הסמס לא ל"תשומי" .. ביקשתי גם שלא ירגיש צורך לענות .. כי אני רק שולחת את הסמס בשביל להחזיר את הפחד שלי מחדש למקום.. כדי שלא אפגע בעצמי . ואז כתבתי לך כאן .. וניסיתי להרגע .. קראתי מספר פעמיים את התגובה שלך אליי וניסתי לשאוב עוד קצת כח .. ובבוקר .. הפחד באמת חזר .. אבל הגוף היה ככ "פצוע" נפשית מהלילה הקשה שעברתי , והתקוות מנופצות .. היאוש דרור לוקח ממני את "שלל הקופה" למרות מה שסימסתי לו בסמס האחרון על נפלאות הטיפול והיחסים ביננו ,הצלחתי לכבול את הרצון והאופטימיות מחדש בגדרות של ייאוש מטורף. העיניים שלי שהיו מלאות בתקווה , מהולות להן בצער עמוק ויגון. הן נסגרות לאט לאט ..בכאב עצום של דמעות שקפאו כבר מהלילה . ואין בראש שלי מחשבות. ואין רצונות. והתקוות מתמוססות להן באויר הפתוח . הנפש פצועה, מרוסקת לאלפי רסיסים , שוכבת לה תחת גדרות של יסורים, גדרות שקרסו וקברו אותה "בעודנה בחיים" ואין .. זה מרגיש שאין איך למשוך אותה משם. כי הסרט שהרצתי בתוכי "חומות של תקווה" תם פה היום באמצע בבכי שלי מר. כתבתי לו.. " שאני לא אגיע יותר לטיפולים אצלו, שעניינים פתוחים של כסף יוסדרו על ידי בהמשך .. שרק יאשר את קבלת ההודעה" . הוא ענה לי ..זה אולי קר ורשמי מהצד .. אבל זה מרגיש הרבה כי הוא לא מהטיפוסים שעונים "בגבולות" לסמס..אז אני מניחה שיש פה איכפתיות ?.. "קבלתי את הודעותייך, אני בכז מקווה שתמצאי דרך לבוא לדבר ולא להפרד כך".. התחלתי לבכות לעצמי ..אולי הוא לא מתייאש למרות העומס שעובר ביננו ..?.. הוא הצליח לחדור אליי ולגרום לי לבכות.. ועוד שעה .. אני אמורה לצאת לפגישה עם הפרופ לגבי הגידול שמצאו לי בראש..(סיפרתי לך נכון?) עכשיו ..מה עושים?.. אני אומרת לעצמי?.. באיזה מצב מחורבן אני נמצאת. פאקינג מצב מחורבן. שלחתי לו סמס בחזרה .. " טוב, אני אחשוב על מה שכתבת ,הראש לא חושב בצורה בריאה אחרי לילה כואב שכזה , תודה שאתה מזכיר לי שטיפול לא עוזבים אלא מסיימים , אבל אני ולפני פגישה אצל הפרופ' ..והראש לא עובד.. אני רק מבקשת ממך דבר אחד ב' .. תחזיק לי אצבעות .. תחזיק לי באמונה .. לבשורות קלות אצל הפרופ.. כי לי היא אבדה" הוא שלח - "מחזיק לך אצבעות".. הצלחתי להרגיש בו גם מרחוק .. דרישה דפוקה יש לי אה דרור ?..אף זר לא יבין. והיא באמת אבדה האמונה ..דרור. היא באמת אבדה. היום הבנתי עד כמה היא אבדה. הייתי אצל הפרופ , בצהרים .. כתבתי לך כאן לפני שבועיים שגילו לי במרי שעשיתי חשד לאדונומה .. ששדה הראייה שלי בעין אחת לא תקין .. לפי המ.ר.י הפרופ פיענח שיש לי פרולקטניומה. גידול של בלוטת יותרת המוח רק זה חסר לי .. הטיפול הוא ש.. אפשר לקחת כדורים , ולהמיס את הגידול , במידה וזה לא יקטן , אאלצ לעבור ניתוח , זה גידול ששייך להורמון פרולקטין בגוף.זה לא סרטני .. זה אמור לעודד?.. לא יודעת. פשוט לא יודעת. לא יודעת איך להתמודד עם כל המצב שאני נמצאת, הכל מבולגן לי בראש. העיבוד של האונס שמלכתחילה הגעתי לטיפול אלייו , הפתיחה - והזכרונות של הפגיעה מאבא בבית.. תופעות הלוואי שלי בין טיפול לטיפול , בין תפקוד לתפקוד בין עבר להווה.. הכל הפוך אצלי בשנתיים האחרונות ... בנוסף, בשנתיים האחרונות מעקבים של בעלי על גידול שפיר בראש.. קשר דפוק שנהייה לי עם ההורים בעקבות הגילויים בחצי שנה האחרונה. כל התסבוכת הטיפולית שככ קשה לי , התהליך הזה שככ שוחק..שכל יום אני רוצה רק לברוח מהטיפול .. להיות אמא, להיות בת זוג , להיות אני .. לרצות לחיות .. להאבק במוות .. להיות חזקה .. אוף..רגע נשימה .. אויר .. נגמר האויר .. איך דרור ?.. איך בגיל 31 אפשר לעבור את זה ? מאיפה שואבים כח .. ואמונה .. שהכל כבר נגמר. מצטערת. ככ מצטערת. אבל לא מסוגלת להכיל בתוכי את כל הכאב הזה יותר. אולי זקוקה לקול מוכר כאן .. הלוואי והייתי מצליחה לחזור לטיפול ביום חמישי.. הלוואי ויהיה איזה קול בתוכי שיחזיר אותי בחזרה לשם.. דרור .. זה ככ כואב. והעומס. ההצפה הרגשית. לאיודעת איך לעמוד בזה. מבחן של השטן על חשבוני או מה ?.. מפחדת. תאמת .. מ פ ח ד ת . מחבקת אותך.. תודה על ההקשבה שרית

ש' יקרה,אני קוראת סמויה בפורום אבל לא מפספסת לקרוא את התהליך המפרך שאת עוברת. אני רוצה להגיד לך שאת בחורה אמיצה ,אני מאחלת לך בריאות והקלה נפשית ,נשמע שאת נמצאת בידיים טובות של פסיכולוג מומחה, אל תעזבי את השיחות איתו,את צריכה אותו בתקופה הזו,זה יעזור לך לא להרגיש לבד, אני יודעת שביקשת רק ממנהל הפורום תגובה ,אבל לא יכולתי שלא לכתוב לך כאב לי לקרוא את מה שכתבת, כאב לדעת שאת עוברת דברים קשים כאלה,את בחורה חזקה, יהיו גם ימים טובים ויפים. שולחת לך חיבוק מלטף,בתקווה שימעיט מהכאב שאוחז בתוכך.ואני רוצה לקוות שאת לא כועסת שהגבתי לך. ערב טוב אחת שבאמת א'כפת לה ממה שעובר עלייך

שרית שלום, אני מצטער לשמוע על הגידול שהתגלה. אני מקווה שהטיפול התרופתי יוכל לעזור ובכלל שזה יהיה מאחורייך. אני קורא את דברייך ומבין את הייאוש שלך, את הקושי לחזור ולהאמין אולי את הפחד להאמין. את ההתלבטויות שלך, אבל נראה לי שלמרות הכל שווה לנסות ולחזור, לפחות עוד פעם אחת לפגישה עמו. אני יכול לשמוע מבין דברייך את הרצון שיהיה שם מישהו שיהיה לצידך שיעשה סדר בכל מה שאת עוברת, אולי גם עכשיו לאחר שגילית על הגידול. נראה לי שלא נמאס לו ממך, רחוק מכך. ואני מקווה שתצליחי להגיע ביום חמישי, זה חשוב. דרור