אממ..

היום היה לי טיפול. לא זוכרת מה קרה שם בסוף. לא שמעתי אותו בכלל. התנתקתי . לא באמת הייתי שם. והגוף כאב. לא יכולתי לזוז . השעה בכלל הסתיימה. עוד דקה.. צריכה רק עוד דקה. והוא הביא לי כוס שתיה ממותקת . שיחקתי אותה שאני בסדר . אבל מבפנים הייתי מרוסקת. התעלתי איכשהו . איך בכלל?..לא יודעת. ויצאתי. ישבתי במדרגות. הצלחתי לבכות.סוף סוף לבכות. לא היה לי כח לזוז בכלל לאוטו . באיזהשהו שלב קמתי נגשתי לרכב, הורדתי את המשענת , ועצמתי עיניים ..כמעט לשעה. הגעתי הביתה. ואני מוקפת בפלאשבקים. אין לי כח לזוז.הראש שלי מתפוצץ.הלב כואב בטירוף.הידיים רועדות לסירוגין, גם כאן בכתיבה אלייך.מה קורה לי? מה קרה לי שם? אני לא זוכרת. שתיתי מים.שטפתי פנים .פתחתי חלון והגוף עדין לא מעכל. זה לא יוצא ממני.מהראש שלי.מהגוף שלי.זה לא יוצא.זה לא יוצאאאאאאא. הנגיעות משתחזרות והכל כואב. רע לי.בא לי להקיא.קשה לי לנשום.זה מרגיש שאין אויר.ככ צריכה אויר. ואין. מפחדת שוב לעצום עיניים . תמונות מטושטשות שעולות ומכאיבות. אין כח. (((((((((((מתי הוא יבין - המטפל הזה שאין כבר כח להמשיך? שאין טעם)))))))))))) נו.. שינטוש כבר את הטיפול המעפן הזה. שיתעצבן עליי כמו הפסיכאטר הדפוק שליווה אותי אז .. או שיתעלם ממני לחלוטין. הרי אני אויר.כלום.ממילא.. ואין תחושות של אמת.הכל שקר עכשיו. רק שיחזורי עבר.פאקינג של עבר. וזה מרגיש שאני מלוכלכת, מנוצלת, אשמה, מושפלת, ילדה חלשה. והם שנגעו, והם שהכאיבו ואני ..אני זו שרק הייתי שם. אני לא רציתי. אין בי כח. דרור .. אין בי שום כח להלחם. דיי ..כבר זה כואב לי בטירוף. ואין מי שיאמין לי שזה באמת ככה. אין למי לספר את הנורא הזה. מוקפת בככ הרבה אנשים ומרגישה ככ בודדה . הלוואי ויהיה בי אומץ.. ליפול ולא לקום משם לעולם. לא מאמינה שאגיע לטיפול ביום חמישי . אין לי כח יותר להמשיך מכאן הלאה. מחליטה להעלם. פעם ראשונה שמחליטה לעשות את זה מבלי להצטער. הוא יצטער בכלל?.. או שהוא לא ירגיש שנעלמתי ?.. אולי הוא בכלל רוצה את זה כבר?.. הרי אי אפשר לטפל בנפגעת תקיפה מינית . אי אפשר. זה הרי לא יחזיק יותר מידיי זמן סליחה דרור. שרית

שרית שלום, נשמע שקרה משהו היום בפגישה, לקראת סיומה שעורר בך רגש בעוצמה גבוהה מאוד. רגש שיצאת איתו מהטיפול. את מתארת פלאשבקים, פלאשבקים שמקשים עלייך מאוד לתפקד, מציפים אותך. תחושה שאת שם ממש שם באותם רגעים ולא מצליחה לחזור ולהירגע. זו תחושה קשה מאוד, ואני יכול להבין את הרצון שלך להרים ידיים, שאולי כך לפחות תהיה רגיעה. שלא תיאלצי להתמודד עם הזכרונות הכואבים בטיפול ומחוצה לו. אבל אני שומע משהו נוסף ברצון לעזוב, רצון שהוא יתייאש ממך, ואולי גם מחשבה שהוא כבר התייאש ממך. אני די בטוח שהוא לא, אני אפילו משער שגם את לא חושבת כך. אבל את מדברת בעצם על הייאוש שלך ממה שקורה לך ובמצב כזה קשה לך להאמין שמישהו לא יתייאש. נסי לראות כיצד תרגישי לקראת יום חמישי, ובכל מקרה נסי ללכת לשם, לספר על מה שקרה לך, על הפלאשבקים. תני לו את ההזדמנות להיות אחד שיכול להבין מה עובר עלייך, לפחות לנסות. דרור