אנא תשובה מהירה

שלום רב, בני בן ה 17 עבר בשנתיים האחרונות משברים קשים במשפחה (מוות של דוד קרוב ומחלה קשה של אביו). אנחנו משפחה חמה ותומכת אך הוא מתרחק מאיתנו. בשנתיים האחרונות אין הוא יוצא מהבית למעט לימודים (תלמיד טוב) נמנע מקשרים חברתיים (הוא כלל לא דחוי),למרות שלעיתים מתקשרים אליו ומזמינים אותו. כמעט ולא יוזם דבר: לימודי נהיגה, עבודה לחופש, טיולים עם חברים. הוא עלה במשקל בצורה דרסטית (כ- 25 קילוגרם), הוא עסוק בלהסתיר את מצבו "הכל בסדר...", פשוט יושב בבית ולא עושה דבר. בנוסף עלי לציין כי בעבר היה ילד חברותי וחייכן, אבל כאשר חזרנו משליחות בחו"ל החל מצבו להדרדר: השמנה, הסתגרות, התחושה שלי כאילו משהו נורא קרה לו בחזרה ארצה. כולו אומר חוסר ביטחון. והמטריד ביותר שאין אנו יודעים מה קורה איתו, מאוד לא משתף ועסוק בלהסתיר כאילו הכל טבעי ובסדר. היה בטיפול פסיכולוגי קצר, הפסיק מיוזמתו - חוות הדעת היתה שקשה לו להתמודד עם המשברים אבל בסה"כ הוא בסדר (אין משהו קיצוני המחיב התערבות) - בכל זאת אני מאוד חרדה לו, הוא נראה לי בודד, ללא משהו להשען עליו, לספר, לשתף. רק בחוג המשפחתי מתגלה ילד שמח המוכן לצאת עם בני הדודים לבלות, אך מעבר לכך הוא פשוט לא יוצא מהבי. התנהגותו גורמת להרבה מתחים ותחושה שאנחנו מצפים ממנו לדברים שהוא לא יכול לספק, מה עושים???? תודה מראש אמא מודאגת

לאמא המודאגת שלום, אני שומע בדברייך את הדאגה הרבה למצבו של בנך, את ההרגשה כאילו עובר עליו משהו או חלילה קרה לו משהו ואת חסרת אונים מול זה מאחר והוא לא משתף אותך. ואכן הדאגה שלך מובנת, ניתן לצפות מנער בן 17 שייזום יותר ייראה שמח יותר ייהנה יותר. בעיקר לא ברור מדוע העלה כך במשקל והאם זהו השינוי הפיזי היחיד שחל בו (האם חל שינוי בדפוסי השינה למשל). אני מסכים שנשמע שמשהו עובר עליו, והדרך הטובה ביותר לברר היא פשוט לדבר איתו. ונשמע שזה לא קל, שהוא לא כל כך מעוניין לדבר או לשתף, גם לא בטיפול. ובכל זאת אני מציע שתנסי לומר לו שאת שם בשבילו תמיד בכל עת שירצה לדבר או לשתף, שאת רואה שעובר עליו משהו ורוצה לעזור לו. אבל כאן הייתי רוצה לשתף אותך בתחושה שעלתה בי משאלתך. ביקשת תשובה מהירה לשאלתך, ולמרות שאני מבין את הרצון לעזור וחוסר האונים שאת חשה, הרגשתי אני לחץ להשיב לך ומהר. ייכתן ומתוך רצון לעזור ולהגיע אליו אך גם מתוך החרדות והלחץ שלך, את גורמת לו להרגיש כפי שאני הרגשתי אך בעוצמה גבוהה יותר מטבע הדברים, וכך לא מתאפשר קשר של דיבור ביניכם. אמרת גם שנוצרת תחושה שאתם מצפים ממנו דברים שהוא לא מסוגל, האם את יודעת כיצד התחושה הזו נוצרה. האם ניתן להבהיר לו שאתם אוהבים אותו בכל מקרה? לבסוף, אני עדיין ממליץ על פנייה לטיפול אבל אולי לשקול פנייה לטיפול משפחתי, בו כולכם תקחו חלק. כך הוא ירגיש פחות מבודד כ"בעיה" שיש לפתור, וגם הנושאים המשפחתיים שמהווים חלק כה מרכזי בחייכם כיום יקבלו מקום. דרור.

תודה, ההתייחסותשלך ללחץ שלי - נכונה. אני חוששתשבני לא יסכים ללכת לטיפול משפחתי - להערכתי זה הטיפול הנכון ביותר, בהתייחס לעובדה שגם אנחנו עוברים משברי אבל ובריאות. איך משכנעים אותו להשתתף? תודה מראש